ישב בקבוצה ופרץ בבכי: "הכל בגלל אבא"

תקופה לא קצרה שיהודה מרגיש בקבוצה דחוי, גם כאשר הוא מבקש לעבור תהליך, חברי הקבוצה לא בוחרים בו, גם כשהיה כמה פעמים מבחן סוציומטרי יהודה לא יצא, והפעם זה קרה, משהו בדינמיקה השתנה, ויהודה נבחר ברוב מוחץ לעבור את התהליך פסיכודרמה בקבוצה, "על מה אתה רוצה לעבור תהליך" שאלתי,

"על הניתוק שלי." השיב יהודה "אין לי שום רגש לרוחניות, כל מה שקשור לעבודת השם זה מבחינתי כמו רשימת מטלות שצריך לבצע. אני בן אדם אחראי בטבעי ולכן אני מקפיד על ההלכות, אבל בתוכי אני מרגיש ריקנות."

"איזו קוסמות היית רוצה שתתרחש בחייך?" שאלתי.

"הייתי רוצה להמשיך ככה ולהרגיש עם זה טוב." השיב יהודה בנחישות.

"היה לי ברור שאתה רוצה להצליח להרגיש, יותר לפתוח את הלב ולהיות מחובר. פנה אליו אביגדור אחד מחברי הקבוצה, ממש התפלאתי כשאמרת שאתה רוצה להמשיך להיות אטום ורק לא לסבול מזה.

"כן" נאנח יהודה. "אני בשום אופן לא מעוניין לפתח את הרגישות שלי. אני לא מבקש להשתנות, טוב לי להיאטם, אני סה"כ רוצה לא לסבול."

"שמעת את עצמך עכשיו?" המשיך אביגדור "אתה סותר את עצמך. מצד אחד אתה אומר 'טוב לי להיאטם', ומצד שני 'אתה לא רוצה לסבול', בלבלת אותי לגמרי"

"שמתי לב" נאנח יהודה בשנית.

"נכון שזה סבל להיאטם, אבל זה כלום לעומת להרגיש. אני מעדיף לחיות עם ההגנה הזאת. היא שומרת עלי."

 

"ומי משלם את המחיר?" התערב מוישי – חבר נוסף מהמעגל. "איך אשתך מגיבה לניתוק הזה?"

"מול אשתי זה משהו אחר" ענה יהודה בלמדנות, ולראשונה מתחילת השיח נראה אור על פניו. "לאשתי אני מסוגל להיפתח, היא יודעת להכיל אותי ולתת את הלב והרגש שלה"

"אז מה ההבדל בין אשתך להקב"ה?" תפס אביגדור את המושכות בחזרה

"זו שאלה טובה, אני באמת לא יודע" ענה יהודה, תוהה ומבולבל.

בשלב זה הרגשתי שאני רוצה להציע כיוון חדש.

"יהודה" פניתי אליו. "אתה בקשת לעבור תהליך על הקשר שלך עם הקב"ה, ואני רוצה לשאול אולי יהיה מדוייק יותר לברר את הקשר עם אבא.

יהודה נדרך, שרירי פניו התקשחו והוא הגיב ביובש: "ממש לא נראה לי שזה קשור."

הבטתי בו במבט אוהב. לא היה לי ספק שיהודה הבין היטב שזה בדיוק הנושא שעליו כדאי לעבוד, תגובתו החדה רק חידדה יותר את העניין. אבל העדפתי להמשיך לשתוק ולא לדחוק"

לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת החלו כתפיו לרטוט ובבת אחת פרצה יבבה מפיו.

חברי הקבוצה לא נבהלו, מיומנים בהתמודדות שקטה ותומכת עם הצפה רגשית.

אביגדור ניגש ליהודה שכבש את פניו בכפות ידיו. הוא הניח יד על כתפו ואמר ברוך: "שחרר יהודה, שחרר. זה טוב… אנחנו כאן איתך"

לנוכח המילים החמות התגבר בכיו של יהודה.

כולנו הבנו את גודל המעמד ושתקנו ביראת כבוד. נראה שאנחנו שותפים לרגע מחונן. ספק אם יהודה הוזיל דמעה אי פעם בחייו.

שתי דקות חלפו. יהודה קינח את פניו. הוא הפנה אלי את מבטו והנהן בראשו לאות הסכמה. "כן." אמר בקול שקט. "אני צריך לעבור תהליך על הקשר עם אבא שלי.

קריאות עידוד נשמעו מהמעגל.

הודה ניגש לקדמת החדר וחברי הקבוצה הסתדרו מולו בשורה.

"איזה סיפור אתה רוצה להביא?" שאלתי אותו.

"יש סיפור ישן, שחרוט בתוכי כבר יותר משלושים שנה"

"הייתי בן חמש. ילד קטן של מכינה. באותו יום שלח הרבה פתק להורי שהיה כתוב בו על כך שאני יכול לחגוג מחר את יום ההולדת. אמא, כמו תמיד חבקה אותי בהתרגשות והרגשתי שהיא רוצה לתת לי עולם ומלואו. היא התחילה לדבר איתי על הפקעלך שנכין ביחד ועל הבגדים היפים שאלבש. היא שאלה אותי איזה מתנה אני רוצה לקבל לכבוד היום הולדת ואני עניתי לה בהתרגשות שאני רוצה גמבוי או כבאית של פליימוביל. אני לא זוכר בדיוק אבל זה היה הסגנון של השיחה. שיחות מהסוג הזה התנהלו ביננו הרבה פעמים. אבל אז אבא הגיע הביתה וקרה משהו שקורה ביניהם תמיד.

אבא נכנס הביתה עסוק וטרוד ומיד הוא קורא לאמא לבוא לדבר איתו. אמא נכנסת ללחץ ואומרת לו בקול שקט שהיא רוצה להתכונן ליום הולדת שלי. אבא מבטל את דבריה בנחרצות ואומר לה משהו כמו: "מה הבעיה. אני אקנה לו מארז של חטיפים מחר בבוקר בדרך לחיידר. אמא כועסת, אני רואה את זה היטב על הפנים שלה. אבל היא לא אומרת כלום. הפנים שלה נעשות מתוחות ואני רואה איך היא מסתבכת בין הרצון לפנק אותי ולהתייחס אלי לבין הפחד שלה מאבא, ואז היא נגשת לאבא ומתחילה להקשיב לסיפורים שלו על מה שעבר היום בעבודה. אחרי בערך עשר דקות אני מבין איזה סגנון של יום הולדת הולכת להיות לי ואז אני מחיל להשתולל. אני מרביץ לאחותי הקטנה ומעיף חפצים, אחותי צורחת ואמא נגשת אלי בפנים אדומות ומתחילה לתת לי מכות. המכות של אמא כואבות. אני כועס עליה ורוצה להרביץ לה בחזרה, אבל אסור להרביץ. כל הלב שלי רותח, איזה מין עולם זה! למה אמא לא עונה לאבא? למה אמא לא מתעקשת עלי???"

זהו. סיכם יהודה זו דוגמה אחת קטנה שמשקפת את כל הילדות שלי.

"קדימה לעבודה". קראתי. בוא נבחר את הדמויות. יהודה בחן את חברי הקבוצה והתחיל לבחור תפקידים. "יוסי", אתה אבא. יוסי פלט אנחה קולנית ואמר "פחדתי שתבחר אותי, יש לי עכשיו שעורי בית". "הערשי", אתה אמא. "יוסף חיים" אתה תהיה אני בגיל חמש. "מעולה יהודה. כעת תבחר מישהו שיהיה הדמות שלך בהווה". יהודה התלבט ואז קרא לשלום.

ואז ניגש יהודה לבחירת הבדים. הוא הניח בד לבן על כתפיו של יוסף חיים. "יוסף חיים הוא לבן כמו קיר, כי אף אחד לא רואה אותו." "איזה בד אבחר לאמא? אני לא יודע… הנה, הצהוב החיוור הזה מתאים כי אמא היא חלשה. כאילו אין לה דעה ואישיות משל עצמה."

"לאבא אני רוצה לקחת בד שחור" יהודה ניגש למתלה הבדים ותלש את הבד השחור, הוא הניח אותו עם כתפיו של יוסי ולייתר בטחון גם כרך אותו סביו צווארו כאילו כדי להבטיח את הקשר ביניהם.

 

הפסיכודרמה התחילה.
יהודה חוזר לאותם רגעים בגיל חמש שבהם התרחש האירוע, הוא אומר את המילים ומדייק את טון הדיבור, חילופי תפקידים, השחקנים חוזרים אחריו, כל אחד בתורו והמחזה רוקם עור וגידים.
כעת הגיע השלב שבו כולם מיומנים ויהודה מוזמן לצפות מהצד.
השחקנים מתחילים. השיח זורם ויהודה מתבונן בשקט. הבעת פניו מרוכזת, גבותיו מכווצות ונראה כי הוא רואה לנגד עיניו סוגיה משמעותית וכבדת משקל.

השחקנים סיימו.
דממה בחדר.
יהודה לא רגוע.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי.
"משהו פה צורם לי, לא מספיק מדוייק. אני חושב שיוסי שיחק את אבא בצורה מזוייפת ואני לא מצליח להתחבר"
"אז אולי תרכיב את אבא משתי דמויות?" הצעתי
עיניו של יהודה אורו והוא הפנה את מבטו לעבר החברים.
"דניאל" אני חושב שאתה מתאים. דניאל הוא גם חלק שיש באבא, חלק שיש בו לב ורוך ועדינות. אני רוצה לראות גם אותך בתוך הדמות של אבא.

יהודה ניגש למתלה הבדים ובתנועה גמישה הגיש לדניאל את הבד התכלת. גם כעת ביקש לכרוך את הבד סביב הצוואר אך עשה זאת בייתר עדינות. נראה שהפעולה הזאת הסבה לו עונג.

בשלב זה ביקש יהודה לעצור את התהליך, הוא התיישב על כיסא, ותפס את ראשו בשתי ידיו ועצם את עיניו למשך כשתי דקות ואז פקח את עיניו והביט בחברים במבט מצועף מדמעות.

"אני ממש מסוחרר" אמר בקול רוטט. "בטוח שאף אחד כאן לא מבין את גודל הרגע."

אבא שלי כבר אינו בין החיים. הוא נפטר לפני שבע שנים, ומאז הפטירה אני סוחב איתי תיבת פנדורה. מבחינתי המושג של אבא הוא איזור מחוק שאין אליו גישה. מעולם לא נפרדתי ממנו וגם חסמתי את עצמי מלחוש כלפיו כל רגש. אני לא יודע איך להכיל את החוויה הזו שקורת לי עכשיו, לפגוש את אבא לאחר המוות ולראות חלקים שלא הצלחתי לראות בחייו.

יהודה טמן שוב את ראשו בין ידיו ונענע אותי ימינה ושמאלה.

"קורה לי כעת עוד משהו מיוחד" הוסיף ואמר.
אני מרגיש שיש לי יכולת לראות בעצמי עוד חלקים שחסמתי עד היום.

בגלל שתמיד צבעתי את אבא בצבע שחור אז ממילא גם ראיתי את עצמי שחור. תמיד חילקתי את האנשים סביבי ל'שחורים' ו'לבנים'. יש את השונים המיוחדים והשווים- עדינים, אצילה נפש, נעימים, טובי לב… ויש את הקשים, האטומים, אלו שאין להם כל טיפת רגש.

אני הייתי שייך למחלקת האטומים כי אני בן לאבא שראיתי אותו באור קשה. כשהגעתי לקבוצה הזאת מייד קטלגתי את כולם לשתי המחלקות וכמובן שמתי את עצמי בצד השלילי. כעת- כשאני מתבונן בחברים אני מגלה עולם חדש:

אני רואה למשל שדניאל הוא לא רק סמל העדינות והאצילות, יש בו עוד חלקים. ובמקביל אני גם רואה את עצמי לא רק אגואיסט, אטום וגס אלא אני מגלה שיש בי גם רכות, נעימות וטוב לב.

The post ישב בקבוצה ופרץ בבכי: "הכל בגלל אבא" appeared first on אמס.