בילדותי ציירתי המון.
עצים, בתים, דמויות, נופים, וגם – חנוכיות.
זוכרות את הטרנד של ציורי חנוכיות בשיעור חשבון בעיפרון ודף משובץ? כמה שעות יכולתי להשתעשע באומנות הזו. יצירת מופת של שמונה קנים עשויים קליעות-קליעות מאוירים ביד אומן בעזרת ריבועים ועופרת. היה באומנות הזו גם רגע אישי שלי, הרגע בו יצאתי מגבולות המשבצת ופניתי לשלב הסופי והמרגש – ציור השלהבות.
זוכרת איך אהבתי להשקיע בהן, הייתי משרטטת מסגרת מדויקת ואז משטיחה את חוד העיפרון ויוצרת הצללה אומנותית. תמיד הקפדתי לצייר את השלהבת של השמש גבוהה, תמירה וזקופה ואת כל שמונת השלהבות האחרות פונות לכיוונה.
כן.
לא יודעת אם הייתה זו המורה שלימדה על פני כל הנרות שפנו אל נר המערבי או שהיה זה תום ילדי שמחפש סדר, ציור וסימטריה.
שבעה קנים, לב אחד.
אור אחד.
כיוון אחד.
כמו ילדה טובה, דמיינתי את משפחתי העתידית דומה לחנוכייה: אמא ואבא יציבים, גבוהים, מוארים. והילדים סביבם; פונים אליהם, מביטים בהם, נשענים על האור שלהם. אור אחד, הנהגה אחת, לב אחד.
ואז… אז עלו חיי על שרטון.
התא המשפחתי הישן התפרק ותא חדש קם תחתיו.
מאז, חנוכה – הפך להיות הזמן שמניח לי מראה גדולה, ומבהיקה מול הפנים. כי אצלנו אין להבות שפונות בצורה אחידה אל השמש, אצלנו כל להבה מרצדת לה, פונה לעיתים לכיוון אחר; ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, באלכסון, בצליעה, כל אחד מביא איתו עולם שלם של זיכרונות, מסורות, געגועים, ציפיות.
ילדיו של אברימי הם להבות שמופנות עדיין אל מאמא ברגר ע"ה. ממש רואים את האור בעיניים כשהם מזכירים את הסופגניות שטיגנה, את הלביבות, את המזמורים, את העמידה סביב האש כמו שבט קדוש.
היא לא פה – אבל הם עדיין שם.
הילדים שלי הם להבות שמחפשות עדיין יציבות. אבא הדליק בשקיעת החמה, אברימי מדליק בצאת הכוכבים, מה נכון ואיך. הם קופצים בין הבתים, בין הלהבות, בין הרצונות, ולא באמת מוצאים מנוחה.
ואני?
אני עומדת בצד.
מסתכלת על מנורת המשפחה שלי ורואה כל קנה פונה לעבר אחר. מחול של אש קטנה ואש גדולה, ומתחים ומבוכות וגעגועים שלא הושלמו.
ושוב, כמו בכל שנה, אני כובשת אנחה. אותה אנחה ישנה, מוכרת, שמעולם לא מצאה מנוחה. שואלת את עצמי מתי, מתי נהיה כבר משפחה אחת? מתי תהיה לנו מסורת אחת? שירים שהם רק שלנו? לביבות שמישהו תמיד יזכור ואור שייזכר עוד שנים קדימה?
ופתאום, בעיצומו של הכאב מפלח קולו של אברימי את האוויר, שר בקול נעים: "יוונים, יוונים נקבצו עלי…". והמילים, שכבר שמעתי מאה פעמים, פוגעות כעת במקום עמוק ורטוב ופגיע מדי.
אני קופאת, כי משהו בי לוחש: אולי אני היוונים.
אולי היוונים זו אני??
אני – צר המנבח.
אני – מחלישה את השמן.
אני – מכבה את האש.
מי יודע?
אולי חלק מהרעשים, מהמריבות, מהאכזבות –
בכלל לא מגיעים מהילדים, אלא ממני.
מהציפיות שלי.
מהחלום הילדותי שטרם הסכמתי לקבור.
מהציור ההוא של המנורה הסימטרית – זו שבה כל השלהבות פונות לכיוון אחד.
כי אולי…
אולי מה שנדרש ממני הוא פשוט להבין ולהשלים עם כך שהבית שלנו הוא מנורה מסוג אחר.
מנורה שכבתה, שעברה שבר וחורבן, וכעת מנסה לקום, להזדקף ולהאיר שוב.
ומנורה שכזאת לא צריכה שהלהבות שלה יפנו לכיוון אחד, היא צריכה רק דבר אחד: להסכים לדלוק.
להסכים להיות מוארת גם כשהכיוונים הפוכים. גם כשהזמנים שונים. גם כשהלבבות נמתחים.
"כי ארכה לנו הישועה… ", ממשיך אברימי בקולו העדין, ואני רוצה ללחוש לו, וללחוש לעצמי שזהו, השעה שלנו לא תארך עוד. לא עוד גלות של תסכול עצמי, השוואה ילדותית, ציפייה ואכזבה.
הגאולה הפרטית שלי היא פה, מחכה לנו חינם, ללא מאמץ, כאן ועכשיו ברגע שנסכים לקבל את המציאות. להפסיק לחפש את שברי החלום.
אני נושמת עמוק והנשימה הזאת אחרת. היא נשימה של התרחבות, קבלה והרפייה, ואברימי משורר לו: "הקם לנו רועה שבעה…".
הרב אריה אטינגר מזדהה מנסיונו האישי ומשתף
במשפחה מורכבת הנס אינו תלוי בכך שכל הלהבות יפנו לאותו כיוון. הנס מתרחש ברגע בו ההורה מצליח לשחרר את הדימוי של 'איך משפחה אמורה להיראות' ומתחיל לפקוח עיניים ולב לראות את מה שיש ולשמוח בו.
כי דווקא בנישואים שניים האור לא נמדד באחידות, אלא ביכולת להיות נר שמוכן לדלוק גם כשהאחרים זזים, מתבלבלים, נשברים או נמשכים לעבר מסורת אחרת.
לפעמים – השמש של המנורה היא לא הורה אחד, אלא ההסכמה להיות בית של אור, גם בלי סימטריה.
