"מה קורה לגילי??" שאלתי את עצמי בפעם ה-מי-יודע-כמה. היא לא נראית טוב! חסרת סבלנות, מתוחה, בקושי אוכלת, ממצמצת בעיניה בצורה מוגזמת. זהו. לא שייך להמשיך להתעלם ולקוות שהעניינים יסתדרו מעצמם. חייבת להניח הכל ולברר את הסיפור.
"גילוש," פניתי אליה ברוך, "אני רוצה לצאת איתך הערב לסיבוב קטן."
"למה, אמא?" במבט חשדני משהו.
"כי אמא אוהבת את גילי"
"כן. אבל למה דווקא היום?" תבעה המנומשת והביטה עמוק באישוניי.
"כי דווקא היום אמא רוצה לדעת איך גילי מרגישה"
נדמה שמבט של הקלה חלף על פניה של בכורתי. שמחתי על שהחלטתי לא לסחוב יותר את העניין ופניתי במרץ להתארגנות מהירה שתאפשר לי לפנות זמן למימוש תכנית הערב.
*
20:30. גילי נראית דרוכה, מצפה ולא-מצפה.
הצטיידתי בכרטיס אשראי. גלידה טובה בטח תפשיר את האווירה…
עשר דקות הליכה משותפת והנה הדוכן המתוק מידי, עם המוכרת החייכנית מידי ששולחת לעברי כבר ממרחק ברכת 'שלום' קולנית וחגיגית יותר מידי. "אני הקליינטית הכי רווחית בעסק" יריתי בעוקצנות ספק למצפוני הער ספק לגברת שמולי. "מקרה אבוד!" הכדור הממכר משמש עבורי כגלולת הרגעה לעיתים ממש קרובות…
בזמן שאני מחשבת קלוריות בעוגמה נראתה גילי מאושרת. דקות ארוכות התלבטה בין וניל אוראו לשוקולד בלגי עד שנחה דעתה בהסכם שלום של "חצי חצי" עם הגלידה של אמא. (מבקשת מחילה על הפרת חוקי קורונה)
התמקמנו בספסל פינתי, אחד מאותם אלו הרשומים על שמי בטאבו כפינות נחמה אהובות.
"גלגולה," ישר ולעניין, "איך את מרגישה בימים האחרונים?"
"בסדר" בטון הכי לא משכנע שיש.
"גילי, את לא נראית לי כ"כ בסדר. אני מרגישה שיש משהו שמלחיץ אותך"
אנחת תבוסה נמלטה מפיה. נראה שהילדה רוצה לשתף אך אולי לא מוצאת את המילים?
"קשה לך לשתף את אמא?"
הנהון קל
"כי מה יקרה אם תספרי?"
כמה דקות של שתיקה. נראה שגילי מחפשת דרך מוצא בתוך סבך של נתונים.
ישבתי לצידה ולא דחקתי בה, משתדלת בכל כוחי לשדר סבלנות ורוגע.
"אמא" פנתה אלי לבסוף, בנימה נחרצת, "אסור לי לספר לך כי את תעלבי!"
"אני איעלב?" ביקשתי לוודא.
"כן, בטוח!"
"ואם אני איעלב, אז מה יקרה?"
"אממ…" הסתבכה גילי וזזה באי נוחות
"את רוצה שנחשוב יחד מה יכול לקרות?"
גילי נאנחה בתגובה, נראה שקשה לה לשתף פעולה.
הבטתי בה בשתיקה. הנחתי יד על כתפה ושאלתי את עצמי האם עלי לדחוק או לתת את הזמן והקצב שנכון וטוב עבורה.
בינתיים בחרתי באפשרות השנייה.
גילי המשיכה לשתוק אבל תחושת לב לחשה לי שהיא רגוע ונינוחה יותר.
הזמן חולף. השתיקה מתארכת וגילי משעינה ראש על כתפי, ניכר שהיא נהנית מזמן איכות של 'ביחד' עם אמא, למרות שאני מרגישה טעם של החמצה.
הצצה חטופה בשעון, השעה 21:45.
"הקדשת את כל הערב ולא יצא מזה כלום" חלפה מחשבה מתסכלת במוחי.
"גילוש, בואי מותק, נתחיל ללכת לכוון הבית"
גילי קמה בכבדות, מושכת לאיטה את רגעי הפינוק האחרונים.
בדרך חזור פטפטה בעליזות על העומס הלימודי ורצף המבחנים, אולי בקשה למלא את החלל ביננו במילים קלילות, שגרתיות ונטולות עומס רגשי.
"תני לה את הקצב שלה" לחשתי לעצמי. "נראה שטוב לה כשאת מרפה".
***
השעה 23:00. שקט ירד על הבית, רק קולות שקשוק הכפית בכוס תה-קינמון הלילית שלי הפרו את הדממה המבורכת.
שקעתי בספה, נותנת דרור לאיברי המתוחים.
שתי דקות של מנוחת עמל הופסקו באחת. טפיפות רגלים קטנות, מהוסות, נשמעו מכוון חדר הילדים. ראש מנוקד הציץ מבעד לדלת, כמו מבקש אישור על הפלישה לשעת ההרפיה היומית שלי.
פרשתי שתי ידיים מזמינות וגילי רצה וטמנה באחת את ראשה בין זרועותיי.
בכי מטלטל פרץ ממנה והמיס באחת את כל חומות ההגנה שהפרידו ביננו.
"אמא. יעל אומרת שאנחנו משפחה לא נורמלית ושאת בכלל לא באמת אמא שלי!" גילי ירתה את המילים במהירות מבוהלת, כמו רוצה שהן כבר תצאנה לדרך אל-חזור.
"מה??" הגבתי בזעזוע, זעם עצום טיפס בתוכי. רציתי לצעוק למציאות האכזרית הזו, שאליה נקלעה ביתי התמימה על לא עוול בכפה. "ככה יעל אומרת?"
מערבולת רגשות מוזרה, תערובת של כעס עצום ותחושת חוסר שליטה, ומצד שני גם הקלה. הקלה על עלילת שווא חסרת יסוד שנראה שבתהליך פשוט ניתן להתמודד איתה, הקלה גם ע"כ שגילי פרקה, סוף סוף את העול הכבד מעל כתפיה הצעירות.
הרב אריה אטינגר
הזמן חולף. השתיקה מתארכת וגילי משעינה ראש על כתפי, ניכר שהיא נהנית מזמן איכות של 'ביחד' עם אמא, למרות שאני מרגישה טעם של החמצה.
בחיים, אנחנו רגילים להתנהל בקצב: לשלוח פקודות, לתקתק עניינים, לכבוש יעדים ולסמן וי לצד מטרות שביצענו.
כשאנחנו עוסקים בנפש- הקצב הוא שונה. או, לייתר דיוק, בכלל לא קיים קצב.
כשאנחנו מנסים להפעיל שליטה ולגרום לרגשות להבשיל במועד שקבענו לעצמנו אז אנחנו מקבלים פרי בוסר… נראה שיש כאן בחירה בין "דרך קצרה שהיא ארוכה" ל- "דרך ארוכה שהיא קצרה"…
כשאני קורא את השתלשלות הדברים אני כלל לא תמה לראות שלאחר כמה שעות גילי הרגישה מספיק מוגנת לשיתוף. כל דקה נוספת שחלפה ואמא לא האיצה בה, חיזקה בתוכה את הידיעה שאמא כאן בשבילי- שותפה לכאב ולבלבול, ולא חדורת מטרה לספק את סקרנותה האישית, או לסגור עניינים ולרוץ הלאה- למשימה הבאה בתור.
