חוזה בלתי כתוב
על השבתות שלי כתבתי פה המון, וסליחה שאני חוזרת על עצמי, אבל השבוע קרה לי משהו שבעקבותיו הגעתי לתובנה מהממת, שווה שיתוף!
זה התחיל ביום חמישי כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הרגשתי את גוש המתח המוכר, השבוע אנחנו בשבת מורחבת וצריך לדפוק כרטיס. אין לקנות טחינה ומטבוחה או לקנח בגלידוניות מוזנחות, הכל צריך להיות טיפ טופ! מנה ראשונה ושניה ושלישית. אין "היום לא אוכלים דגים" או "החלטתי לוותר על הצונט כי זה רק מכביד"
חמישה סוגי סלטים כולל חצילים מטוגנים
דגים אפויים ולא צנצנת מהסופר
מנה עיקרית עם שני סוגי תוספות
גלידה ביתית שווה עם אגוזים מקורמלים ושוקולד לזיגוג.
ושבת בבוקר?
זו פרשייה בפני עצמה:
יהיה כבד עם המון המון אבל המוןןןןן בצל מטוגן ועם ביצים שצריך לבשל ולשטוף ולקלף את הקליפה שתמיד נדבקת (למה לא שטפת אותם מייד?) וכל הקטע הזה הוא רק כדי לנפח את המנה, מתי יבוא יום שנכריז בכיף: "חברים, הכבד היה יקר, קנינו רק חמש חתיכות, נא להעריך כל בליעה"
יהיה גם חמין עם קישקע, אבל לא קישקע של קמח ושמן ותבלינים אלא קישקע כזה שמלכלכים עבורו לא פחות משלושה כלים: מחבת לטגן בצל, בלנדר לקצוץ את הגזר דק דק וכלי לערבוב. ויש שם גם כמויות שמוציאות אותי מדעתי: רבע כפית פלפל, חצי כף מלח, כפית מחוקה פפריקה, 30 גרם סוכר, 1ושני שליש כוס קמח. למה אי אפשר לכתוב את הכל על הכפית והכוס, מי ישטוף את הכלים אח"כ?? (רק אל תעתקנה את המתכון כי אני לא באמת זוכרת)
ולעניין סעודה שלישית, השבוע המצב ממש החמיר, כי אם בחורף הצדקנו את התפריט העלוב בטענה ש'אנחנו בשריים ואין ברירה אלא לנגב את החלה בשאריות טחינה' אז השבוע השעון זז, ואנחנו כבר לא בשריים, הציבור מצפה לפוקאצ'ה, פיצה או לפחות בלינצ'ס גבינה.
אז זהו, שכל הסיפור הזה נראה לי כמו טיפס מתיש על הר גבוה, ולמי יש חשק לטפס על הר סתם כך ביום בהיר? ועוד בשרב שנחת בלי הודעה מוקדמת? ולכן מצאתי את עצמי דוחה ודוחה את ההכנות לשבת. אפילו לא הוצאת את הבשר מהמקפיא, הייתי בהכחשה טוטאלית, אולי חיכיתי לאליהו הנביא שיודיע שבליל שבת יוצאים לקבל את המשיח ואז נאכל מבשר הקודש בירושלים.
כך התקדמו מחוגי השעון. שעת ההשכבה הגיעה, התגייסתי למלאכה בכל רמח ושסה העיקר לא להתפנות לכל מה שקשור למטבח. ובכלל, מוטב שלא יהיה כל קשר עין בייני לבין האזור המאיים הזה.
השעה 22:45. תשישות של סוף יום. פטישים הלמו ברקותיי. הסברתי לעצמי ברוב הגיון שאם לא אתקפל ישירות למיטה אז אני עלולה למצוא את עצמי מתמוטטת. אז שתהיה שבת של טחינה ומטבוחה וצנצנת דגים- העיקר שלא תתמוטטי חלילה.
חיש קל עליתי על יצועי מקפידה להתכסות בשמיכה עד למעלה כדי לא לראות ולא להיראות, "ממי את בורחת?" שאלתי את עצמי, והבנתי שאני בורחת מהתחושות, מהבלבול, מהלחץ, מהמתח. מעדיפה לברוח לעולם החלומות ופשוט לשכוח שמחר שבת.
אבל מלאך השינה סרב לפקוד את מיטתי, הוא ממש בושש מלהגיע. חושך מוחלט, מקלחת טובה וגם נשימות עמוקות לא שכנעו אותו.
התגלגלתי ימינה ושמאלה במשך כשעה ולא מצאתי מנוח. במקום להירדם הופיעו להם ביטויי גנאי משמחים: "עצלנית אחת!" "תראי איך את לא מתפקדת!" "כל נשות ישראל עסוקות בהכנות לשבת ורק את רובצת במיטה!" "הילדים מריחים את הקוגל של השכנה ובבית שלנו יש ריח של כלים לא שטופים" ומעל לכל זה ניצח סיפורה של הגננת שולמית:
"אתן יודעות ילדות? בליל שבת כשאבא חוזר מבית הכנסת אז נכנסים איתו שני מלאכים, מלאך טוב ומלאך רע. כשהם נכנסים הביתה אז הם מסתכלים לראות מה קורה, אם הבית נקי, המפה פרושה, הנרות דולקים ויש ריח של חלות ואוכל טעים אז המלאך הטוב עונה אמן והמלאך הרע הולך, ואם הבית מלוכלך ואין מפה של שבת ואין אוכל של שבת אז המלאך הרע נשאר והמלאך הטוב הולך"
זהו.
נשברתי.
האיום המחרף של המלאך הרע עשה את שלו.
פניתי למטבח, הדלקתי מוזיקה שקטה ובתנועות נחושות ערכתי חישוב זריז כדי להבין איך אני מעמידה פה שבת עם המלאי הקיים.
כך עמדה לה אישה במשך שש שעות והכינה הכל בכל מכל.
קילפה שיני שום ופרסה דק דק,
אידתה בצל ודבש בטעם מתקתק,
קילפה גזרים ותפוחי אדמה,
טיגנה חצילים עד השחמה,
הפרידה ביצים, וקיפלה קצפת,
קירמלה סוכר עם אגוזים לתוספת
צרבה היטב את נתח הבקר
וניפחה במיומנות את הכבד היקר.
זהו חברות. בחמש לפנות בוקר נפלתי למיטה, כשחיוך של ניצחון מרחף על פני.
נשמע נפלא וקסום,
אז זהו, שלא ממש.
שעות השינה הגזולות לא שתקו ואיכשהו, במהלך השישי שבת הייתי נרגנת.
נכון שהיה אוכל באמת מדהים, מגוון ובשפע.
אבל עקרת הבית פיזרה סביבה אנרגיות של תובענות.
כל הזמן הלכה איתי תחושה של "תראו איך הוצאתי את נשמתי עליכם, לא ישנתי כל הלילה, ואתם לא מספיק מגוייסים כדי לעזור לי"
כמו מין ציפייה סמוייה שאם אני מסרתי נפש אז גם אתם צריכים למסור נפש.
וכך, במקום ליהנות משבת כיפית ונינוחה אז בני הבית אמנם אכלו ושבעו אבל ברקע נשמעו טענות בנוסח של: "איך לא אכפת לכם שהרצפה ככה נראית?"
ו "למה אתם לא לוקחים יותר אחריות?"
או "למה כל דבר אני צריכה לבקש"
ועוד כהנא וכהנא.
אז תגידו לי, אולי במקום לסכם הסכמים בלתי כתובים של "אני אתמוטט בשבילכם ואתם תתמוטטו בשבילי", יהיה חכם יותר לדבר ולשאול משהו כמו:
"חברים, אני ממש ממוטטת מכל הפורים והעומס, אין לי כח לבשל השבוע, מה אתם מציעים? שאני אבשל כל הלילה ואתם תקחו אחריות מלאה על הנקיונות? או שנעבוד ביחד? או שנעשה שבת פשוטה של סלטים קנויים?"
הרב אריה אטינגר. מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים מזדהה מנסיונו האישי ומשתף
אולי במקום לסכם הסכמים בלתי כתובים של "אני אתמוטט בשבילכם ואתם תתמוטטו בשבילי"
אני חושב שיכול להיות גם כיוון אחר. כי כל העניין הזה של הסכמים בין אנשים שם את הפוקוס אצל האחר ולא אצלי. כשאני לוקח אחריות על עצמי- על הבחירות וההעדפות שלי וגם על תחושת הערך שלי, אז אני גם לוקח אחריות מלאה על התוצאות ואז תגובותיהם של הסובבים פחות ופחות מנהלות אותי.
למשל אם את רוצה להכין שבת מושקעת כי זה כיף, מתחשק ונעים לבשל אוכל מושקע אז נפלא! אבל תיהיי מדוייקת לכך שאת בחרת בכך ולא תתפתח בתוכך ציפייה לקבל תגמול מבחוץ.
