חברות יקרות ואהובות.
השבוע אני רוצה לתת את הבמה למישהי אחרת, אישה יקרה, אהובה וחשובה מאד מאד שהטור שלי נגע לה במקומות לא פשוטים והיא שיתפה ברגשותיה (כמובן שהיא נתנה את הסכמתה בעילום שם).
אני חושבת שאם אתן קוראות הטור, נשואות בשנית ומגדלות ילדים שאינם שלכן אז ממש חשוב שתקראנה את המילים הללו.
שמחה שהתגלגלה לידי הזכות לשתף בזעקה הזו, מקווה שהדברים יתיישבו על ליבנו ונזכה לקחת את הדברים למקומות הנכונים.
אז הנה ההודעה, מילה במילה:
תודה רבה על המדור היפה והמעניין, אם כי כלל איננו מקורי.
ומדוע אני אומרת זאת?
כילדה שגדלה בבית של אבא שנשוי בשנית לאשה מקסימה,
המדור הזה מעלה בי כעס ישן..
על העובדה ששוב נותנים רק לאמא/לאשה להתבטא.
אנסה להסביר ..
גדלנו בבית שמח, על אף שהוריי היו גרושים, הייתי ילדה שמחה והרגשתי שיש לי הכל, זאת במיוחד בגלל העובדה שהוריי הציפו אותנו באמון ובאהבה גדולה.
אמי, מסיבות שונות לא יכלה לגדל אותנו .
בפועל. גדלנו אצל אבא.
כאבא שגידל אותנו במסירות ואהבת אין קץ, הוא היה הבסיס של חיי.
הוא היה הדמות החזקה, השמחה, וה.. הכל בשבילי!!!!
כאשר הוא התחתן בשנית נשמטה הקרקע מתחת לרגליי כפשוטו.
עברתי הרבה קשיים כילדה, אבל כולם עברו עלי בקלות, הן בגלל האהבה שהוצפתי בה, והן בגלל טבע ותכונות שהקב"ה נטע בי.
ביניהם הרבה אופטימיות ושמחת חיים.
אבל כאשר התחתן אבי, היה לי בפעם הראשונה בחיי, באמת קשה.
בימים ההם, לא היה אף אחד שלקח זאת בחשבון.
מי שממנה התפעלו, ועל מי שעליה דאגו הייתה רק אשתו(שהייתה אכן מקסימה)
איך היא תתמודד? וואו, כל הכבוד לה… וכו' וכו'..
אפילו העובדת הסוציאלית / הפסיכולוגית.. אליה הגענו בתחילת התהליך ,התפעלה רק ממנה, ואני נותרתי מיותרת בצד, וחשתי שאני הקושי עימו צריך להתמודד…
ואכן באמת זה כך. איני מבטלת את הקושי/ההצלחה שלה
אבל אני מרגישה ששוב ושוב אותנו ,הילדים שוכחים.
לא שוכחים אותנו כהתמודדות, או כקושי, אלא שוכחים אותנו כגיבורים.
כן גיבורים!!!
כי ילד או ילדה שעולמם משתנה, ופתאום מישהו, אפילו הכי טוב שיש בעולם, נכנס לביתם, לפעמים עם ילדים משלו..
זה דורש מהם המון!!!
ילד כזה מרגיש פתאום אורח בבית שלו.
ילד כזה מרגיש שההורה שבשבילו הוא היה הכול, פתאום כבר לא לגמרי שלו.
יש כללים אחרים, דרישות אחרות.
משפחה נרחבת חדשה שצריך לכבד ולהתחשב בה, כמו הסבתא הנוספת או האחיות/אחים של ההורה החדש.
שלא תבינו לא נכון, תמיד הערכתי ואהבתי את אשת אבי,
והיום כאמא וכסבתא אני עוד יותר מתפעלת ממנה, כן, כמו כוווולם!!!
וחושבת שהיא השתדלה לעשות הכי טוב שיש.
והצליחה!!!
אבל עד היום יש בי צער, שאף אחד לא ידע עד כמה אני כילדה ,שותפה גמורה לבית הטוב הזה.
כילדה ממש צעירה עבדתי על עצמי, והתגברתי והבלגתי על אינספור דברים, כדי שהבית שאבי בנה, יצליח.
ואת כל זה עשיתי לבד לגמרי. בלי תמיכה מאף מורה, מאף שכנה ומאף מבוגר בסביבה, כולם היו עסוקים בה.
ובמדור הזה, זה שוב קורה.
שוב הילדים הם הבעיה, והאמא.. היא מצטיירת כהאחת והיחידה שמתמודדת.
ואני מתעצבנת עליה.
למה את חושבת שרק לך הכי קשה???ואת היחידה שמתמודדת?
תדעי לך שלילדים לא פחות קשה!!!
בצורה שונה ממך.
והם גיבורים ומתלבטים ומתמודדים בדיוק כמוך, ואולי יותר…
תחשבי שאת, למרות הקשיים והעול ,
את בעלת הבית, את המחליטה על כל מה שיקרה.(נכון, את מתחשבת בהם, והם השיקול העיקרי של בחירותייך, אבל עדיין, את הבוחרת)
בשביל הילדים, זו מציאות מוכתבת, הם כמעט שבויים שלה.
וצריכים להשלים עם מה שאת מחליטה.
וזה מאוד קשה !!
ואם ילד מתמרד כנגד המצב החדש, הוא יודע שזה יהרוס לאבא או לאמא שלו.. שאותם הוא הכי אוהב בעולם!!!
ואין דבר נורא מזה, אז הוא משתדל וחושק שיניים לעשות הכי טוב.
אז צריך לדעת שחלק מאוד גדול מהבניה של הבית החדש, תלויה גם בילדים הטובים שמוכנים לוותר הרבה ולעשות הכול כדי שזה יצליח.
משום מה קול התמודדותם והחלטותיהם הטובות, כמעט אף פעם אינו נשמע.
זו מן אקסיומה כזו.
ההורים מתאמצים=הילדים אינם מתחשבים.
רק שתדעו שזו אקסיומה שגויה.
ההורים מתאמצים=הילדים גם מתאמצים, מאוד!!
אז רק שתדעו.
ר.ב.
הרב אריה אטינגר. מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים מזדהה מנסיונו האישי ומשתף
אני קורא את הדברים, מבין את הכאב, באמת לא פשוט…
מהמקום שלי כהורה רוצה להביא תובנה מעניינת:
בחיים אנחנו כל הזמן בוחרים, הבחירה מותאמת לסל הרגשות שאנחנו נושאים באותו רגע. שנייה אח"כ אנחנו יכולים להתחרט ולהלקות את עצמנו על מה שעשינו קודם- אבל אנחנו שוכחים שלפני רגע לא היינו האדם שאנחנו עכשיו, אז איך אנחנו יכולים לשפוט את עצמנו??
כל הורה שיקרא את הכאב שיש בהודעה האמורה לעיל עלול להישטף בגל של חוסר קבלה עצמית, ובעיניי האשמה עצמית מובילה רק להרס.
אם נבין את העיקרון שאני לא יכול לדון את ההתנהגות של העבר במשקפיים של ההווה אז נוכל לסלוח ולהבין את עצמנו, ולהיות עם המבט לעתיד.
