"זה לא עסק, אם לא תשלחו טור השבוע – נאלץ לסגור את הפינה שלכם".
"מה קורה עם 'משפחה בשנייה'?"
"הגזמתם לגמרי עם האיחורים".
הודעות מסוג זה, חלקן תקיפות, אחרות נעלבות, התחילו לנחות בתיבת המייל שלי בזו אחר זו. המערכת לא ויתרה, ואני? האמת, לא הבנתי מה עובר על שיפי. העברתי לה את ההודעות, בלי פילטרים, בלי הקדמות, ביקשתי שתיצור איתי קשר ונשב יחד על הטור שלה אך שום תגובה לא חזרה.
שבועות חלפו והשתיקה התחילה לרעום. לא וויתרתי. הרמתי טלפון.
"מה נשמע?" היא ענתה בקול מתכתי, יבש, כמו שלט רחוק בלי סוללות.
"מממ…", עניתי. מה באמת נשמע? הרי את, שיפי, פשוט נעלמת. הטור הזה אמור להיות שלנו, לא רק שלך, ופתאום אני מרגישה כאילו אני רודפת אחרייך. אז מה נשמע?
"את בטח רוצה ממני חומרים לטור שלך", היא המשיכה באותו טון מונוטוני.
"כן… כנראה שכן", עניתי בהיסוס. המילה 'שלך' צרמה לי. רציתי להזכיר לה שאת הרעיון לטור הגינו יחד, שהוא אמור להיות בשבילה במה לריפוי, לא עול. אבל שתקתי. היה לי ברור שהקשר בינינו כרגע הוא כמו חוט דקיק – ואני לא רוצה לנתק אותו.
"אני יודעת שהגזמתי", היא נאנחה. "אבל באמת, אין לי מה לספר. משהו בי התייבש. אני הולכת בבית ואין לי שום רעיון, שום סיפור, שום דבר שראוי לבמה".
"אני מבינה", ניסיתי. "אבל אולי את שוכחת שכל רגע מהחיים שלך, במיוחד בתוך מבנה משפחתי מורכב כמו שלך, הוא חומר לטור. זה בדיוק הרעיון שלו – רגעים קטנים מהיומיום".
"נכון", היא התרככה לרגע. "אמרת לי את זה אולי מיליון פעם. ויש, ברור שיש רעיונו למדורים, אבל אני פשוט לא מצליחה לכתוב. אני לא מרגישה ראויה לטור הזה. כאילו… מי אני בכלל?".
"מה הכוונה?" שאלתי בזהירות.
"אם אני כותבת על איך זה להיות עקרת בית במשפחה מורכבת, אני צריכה איכשהו להחזיק את המציאות הזאת, ואכן להיות עקרת בית למופת במשפחה מורכבת, אבל כעת אני מרגישה שאני בקושי מחזיקה את עצמי. אז במה אני אמורה לשתף; בכישלונות, בבלבול, בחוסר הכוחות?"
שתקתי. האמת? לא הייתה לי תשובה טובה.
הילדים שלי צרחו ברקע, ניסיתי להרגיע אותם רגע. כשהצלחתי לחזור לשיחה היא אמרה רק: "עמוס לך, אני לא רוצה להפריע. אבל אולי ניפגש לקפה ונחפש יחד משהו לכתוב עליו?"
"סגור!" עניתי מיד, "תשע וחצי במאפיה הקרובה".
*
"אולי זו המלחמה ואולי השחיקה. אני לא יודעת לשים את האצבע אבל משהו בי פשוט דעך", פתחה שיפי את השיחה, כשישבנו על שתי כוסות קפה רותחות.
הבטתי בה. זו לא הייתה שיפי שהכרתי. שתקתי רגע ואז אמרתי: "תשמעי שיפי, אני מסתכלת עלייך ורואה את הריק אבל גם את השקט החדש. כשהתחלנו את הטור, היית מלאת אנרגיה – אבל גם חסרת שקט' והיום את פחות בוערת, אבל נראית הרבה יותר יציבה. הרבה יותר עמוקה. הרבה יותר אמיתית".
שיפי שתקה, ואז חייכה. "נעים לשמוע. את מעוררת אותי לראות גם את החלק היפה בשלב הזה שאני נכנסת אליו. שלב שיש בו יובש, אבל גם אמת. ועדיין…" היא נאנחה, חריצי דאגה מתעמקים בזוויות עיניה, "אני מרגישה שאני טובעת בתוך עומס מחויבויות בלי טיפת דלק. בלי חשק. בלי אותה תחושת אחריות טבעית שיש להורה ביולוגי. הכל מרגיש מלאכותי. אין לי מה להעניק לילדים ובטח לא לקוראות. אז מה אני בכלל עושה פה?"
הקשבתי, ואז אמרתי: "את יודעת מה, בואי נכתוב טור בדיוק על זה. על המקום הזה שאין בו תשובות. אני מאמינה שאת לא היחידה שמגיעה לפינה המיובשת הזאת, ואולי דווקא השיתוף הזה יביא הקלה. נורמליזציה. נשימה עמוקה לעוד נשים, שאגב, לא חייבות להיות אימהות למשפחות מורכבות כמוך, יכולות להיות סתם נשים רגילות שנגמר להן הדלק…".
שיפי צחקה. "כמו תמיד את לא מפתיעה אותי…", היא אמרה קמה, נעלמה בין דלפקי המאפייה וחזרה עם צמד עוגות גבינה אישיות ביד. "תודה על מי שאת", היא לחשה לי, הניחה את העוגות ואמרה: "וזה – לחיי הטור המעצבן הזה…".
הרב אריה אטינגר, מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים מזדהה מניסיונו האישי ומשתף.
"לא יודעת לשים את האצבע, אבל משהו באנרגיה שלי דעך…".
בכל קשר; זוגי, משפחתי או מקצועי, יש חוזה.
לפעמים הוא כתוב, לפעמים הוא שקט, במערכת זוגית שנייה – הוא ברור במיוחד; אנחנו בוחרים זה בזו. אנחנו מסכימים לגדל יחד ילדים מהעבר. אנחנו מתחייבים למבנה לא שגרתי ומחזיקים אותו יחד.
החוזה הזה נולד מתוך רעב. מתוך חסר. מתוך צורך. ומה קורה כשכבר לא חסר? כשהיציבות מגיעה לחיים ובד בבד, ההתלהבות הראשונית דועכת?
האנרגיה מתפוגגת. ואז מגיעה השאלה – האם החוזה מתפרק או שאולי דווקא עכשיו הוא מתחדש לא מתוך ריצוי, לא מתוך פחד מן הבדידות, אלא מתוך בחירה.
אם תרצו, הרגע בו בוחרים לחדש את החוזה הוא הרגע בו כל הסיפור נכתב מחדש.
