משפחת לוי כהנא רוצה להודות לכן על האמון, השיתופים, ההארות וההערות.
עברנו יחד כברת דרך משמעותית ומרתקת, נחשפנו לרגעים של אתגר, חולשה, הצפה רגשית וחוסר אונים. ליווינו את אסתר וגילי, יעלי, אריאל, דניאל וגם שני – בתובנות חדשות ובצעדים קטנים ומשמעותיים של בניית אמון והתבוננות אמיצה פנימה…
אין ספק שגם משפחת לוי כהנא, וגם אתן- קוראות יקרות, נתרמו מהמסע המשותף הזה.
במהלך התקופה הקרובה אני רוצה לתת את הבמה לחברתי שיפי. שיפי היא חברה טובה בדמות של אחות גדולה. מבוגרת ממני בהרבה, יש לה ניסיון חיים לא פשוט בכלל, עשיר ומרתק ביותר.
אז אני חוזרת לפינתי הקבועה בצד ימין למעלה ומגישה את המיקרופון לידיה של שיפי.
חלון ראווה
תשע שנים לאחר שביתי התפרק אני בסך הכל צעירה בת שלושים ושמונה. טוב, אולי 'צעירה' זו מחמאה יומרנית מדי, אבל כך אני מרגישה. גבוהה ותמירה, מבט חד בעיניי הירוקות, נחושה, מתוקתקת, חרוצה ומצליחנית.
חמשת ילדיי גם הם אינם מאכזבים. ילדים לדוגמה. כל מוסד חינוכי מתפאר בהם, התדהמה העזה שעולה על פניהם של המורים כשהם שומעים את סיפורם המשפחתי של ילדי מעידה בכל פעם מחדש על הצלחתי המסחררת.
*
מודה באמת, לקח לי לא מעט זמן להרים ראש אחרי המהלומה שחטפנו, אני וכל בני הבית. המשימה למצוא ולארגן את עצמי מחדש, לדייק את נוסחת ההורות שלי ולעצב אורח חיים מותאם, הייתה מפרכת אך אני חושבת שהצלחתי בגדול. סימנתי לעצמי וי ענק. הצלחתי, הילדים רגועים, נעים בבית שלנו.
היה לי טוב, הייתי חדורת מטרה להוכיח לעצמי ולעולם כמה אני חזקה ומנצחת. המוטיבציה הזו העירה אותי כל יום בשעת בוקר מוקדמת וגם נתנה לי את הכוח לישון היטב בלילה.
הכנסתי החודשית הייתה טובה יחסית לממוצע במשק ואפשרה לי לחיות בעצמאות ללא כל תלות בחסדיו של אי-מי. ילדיי הורגלו למשמעת עצמית גבוהה, היוויתי עבורם דוגמה אישית לחריצות, הישגיות ומבט קדימה. אם נשמעה מכיוונו של אחד הילדים חריקה כלשהי כתוצאה ממצבינו ה'חריג' הייתי הראשונה למהר לבלום זאת על ידי הוספת חוג, אטרקציה או משימה מאתגרת. כך או כך למדו ילדיי שבבית שלנו אין מקום לתלונות.
לא הרגשתי כל צורך לשנות סטטוס, אולי בעצם פחדתי לזעזע שוב את הספינה, עד היום ההוא.
*
הלילה הזה הוא אחד מלילות טבת הגשומים. אבא נוקש על דלת ביתי, לוחץ על הידית ונכנס פנימה. נוטף ומתנשף הוא מתיישב על ספת הז'מס הבהירה. אני מגישה לו כוס תה ומתעניינת בשלומו. אבא נראה טרוד, מצחו חרוש קמטים שרק הולכים ומעמיקים (בעצם, נראה לי שהחריצים הללו הפכו בולטים ומדאיגים יותר ויותר מאז ה'סיפור' שלי…).
אני יודעת שאבא מרגיש. אבא נשאר אבא, לא יעזרו כל סיפורי הראווה שאספר לו על שגרת חיי הנהדרת. אבא הוא עקשן גדול, לא קונה את החיוכים שלי, את קירות ביתי המרשימים, את תעודות ההצטיינות של ילדיי ואת ריח האוכל הנפלא שמיתמר כמעט בכל ערב מחלון המטבח שלי.
אבא מבטל הכל בתנועת יד בלתי נסבלת. שוב ושוב אני נאלצת להבין שדווקא מולו מבצע חלון הראווה שלי כשל.
כעת אני יושבת מולו, מחממת ידיים סביב כוס התה, מודה לה' שהילדים ישנים ואני יכולה להקשיב לו בנחת.
"שפרהל'ה', יורה אבא ללא הקדמות מיותרות, 'אני ממש לא מבין איך את מרשה לעצמך לסרב להצעה של גיטה. היא מתקשרת אלינו שוב ושוב, אין לה כל ספק בכך שאת דוחה בשתי ידיים הזדמנות שלא תחזור. כל פעם שעולה משהו טוב על הפרק את בורחת. למה את עושה את זה שפרה'לה? למה את לא נותנת לעצמך לחיות?!"
הלב שלי מתרחב ומתכווץ, ושוב מתכווץ יותר ויותר עד שהוא הופך לגוש בטון חסום, חנוק וקר.
צעקה דוממת מהדהדת בגרוני, לא מוצאת לעצמה טון וצבע.
אבא ממשיך לדבר אבל אני לא שם.
חרדת מוות משתלטת עלי, אני רואה את עצמי נחנקת, חסרת אונים. לא, אני לא מסוגלת אפילו לשמוע.
"א-ב-א!", אני זועקת בלי קול, "א-ל ת-ג-ז-ו-ל מ-מ-נ-י את ה-ח-ו-פ-ש!".
—
מאחורי הקלעים
הגברת שיפי ברגר בכמה מילים מקדימות
מוזר, אבל הידיים שלי רועדות. למרות ששנים חלמתי לשתף במה שעבר עלי, לתת כלים וכוח לנשים נוספות המתמודדות עם 'משפחה בשניה', כעת רועדות לי הידיים ורועד גם הלב. אני מתרגשת לשתף אתכן בפיסות-פיסות מיריעת החיים הכל כך… כל כך… כל כך מה שלי?
כל כך מוכתמת בדמעות?
כל כך פרומה ותפורה ופרומה ותפורה ושוב פרומה ושוב תפורה?
כמה פעמים בחיי ראיתי את האריג הזה קרוע וכמה כוחות נפש, תקוות, חלומות ומשאלות לב השקעתי כדי לארוג אותו מחדש. רציתי בכל מאודי להעלים את הקרעים ולהפוך את הדף של ילדי לדף חלק, נקי וזוהר, דף שלא יהיה ניכר בו שעבר משברים ומהמורות, אך הוא כמו צחק לי בפנים, ולמרות הכיסוי היפה שפרשתי עליהם במהלך השנים נראה היה כי אותם השברים נהנים לשחק בי ולצעוק למרחוק כדי לבלוט במלוא הדרם.
ואולי דווקא זה התיקון שלי, לעמוד עם שתי רגליים יציבות על הקרקע, להרים ידיים למעלה ולהיכנע?!
אם כן, אני חושבת שהמסע הזה ישלים את עצו מעל הבמה הזאת, כאשר אוציא החוצה את השדים המאיימים ואתן להם להתמוסס מול אורם הבהיר של דפי העיתון.
מקווה שתקבלנה אותי- על חולשותיי, רגישויותיי, חוסר הסבלנות שלי, ועוד אי אילו דברים נפלאים מהסוג הפחות אהוב.
ו – – – קדימה, אני קופצת למים!
—
הרב אריה אטינגר
'רגעים של חולשה ואתגר'
אני חושב שאם הייתי מתמצת בשלושה מילים את התכונות המיוחדות של משפחת לוי-כהנא, הייתי בוחר בשלושת התכונות הללו:
- אמת – גם במחיר של בושה. להודות באמת זו תמיד חוזקה, גם כשהאמת הזו מגלה באדם פגמים.
- אומץ – ואולי אפילו חוצפה מהסוג הבריא. יכולת ללכת נגד המובן מאליו ולהעז לחשוב מה נכון לאדם בחיים המורכבים שלו למרות שהסובבים מרימים גבה.
- נחישות– להרים ראש אחרי נפילות זהו סוד ההצלחה. כולנו נופלים, לא צריך להתרגש מזה, צריך רק לקום. תקופה קשה בחיים מספרת על כוח חדש שהולך לצאת לאוויר העולם מתוך האדם. עליו רק לנשום עמוק ולתת לאור החדש להפציע.
