בפרק הקודם חשפתי את היומן האישי שלי בפני בעלי והנחתי לו לקרוא כמה קשה לי מול מושלמותה הבלתי נתפסת של מאמא ברגר – אשתו הקודמת ואימם של ילדיו.
אברימי מספר:
הלב שלי מחסיר פעימה, לא מצליח להבין מה קורה כאן כאשר אני ממשיך לקרוא את היומן:
כמה אירוני לגלות שתפסתי מרחק בטחון כל כך גדול כדי לשמר או לייצר לעצמי אימהות נבדלת. אני לא מוכנה להיות דומה או כמעט דומה למאמא ברגר עליה השלום. כל תכונת אופי, מעלה או הישג המיוחס לאישיותה של מאמא ברגר מהווה עבורי מוקש. אם היא הייתה טובה בבישול ואפיה, אני יצרתי לעצמי מעטה של 'לא טיפוס של מטבח'. אם מאמא הסתפקה במועט שבמועט אני מנופפת באג'נדה מוסרית מתוחכמת שרואה בטיפוח ופינוק אמצעי ליצירת חוסן כלל משפחתי.
המממ, לא נעים לראות את התמונה הזאת.
נראה כאילו אני מרגישה קצת ב'דו קרב' סמוי ביני לבין מאמא המנוחה. מעל פני השטח יש מילים יפות, הרבה כבוד, הרבה הערכה למאמא, אך מתחת אני מלאה שכבות תסכול.
בעצם, מול מי אני נאבקת? האם אני מנהלת את כל המערכה הזו מול בנות עשרה תמימות, שמפלסות דרכן בתוך שביל גדוע ומנסות לחבר מרצפות שבורות ורסיסי שלטים?
לא רק. הדו קרב הזה מתנהל על לבבות הבית שלי. על שלמותו.
את הסיפורים על בנותיו של בעלי שמאתגרות ומתישות ומותחות את עצביי עד הקצה אני מספרת לנעמה.
אבל פה, מעל דפי היומן הזה אני יכולה להסתכל לעצמי בעיניים ולהודות בפה מלא שלא הקושי מולן הוא הסיפור אלא הפחד מפני ההשוואה. שלא אצא פחותה בעיניהם, שהבית החדש שלנו יהיה זה האולטימטיבי.
יותר מדי הרבה פעמים אני שואלת את עצמי איך המשפחה החדשה שלי רואה אותי? איך בעלי והילדים מתמודדים עם הפרידה והשינוי החד של חייהם?
מדובר בנתק טראגי וכואב, קשר קרוב ותומך שנגדע באיבו. והכל קרה כל כך מהר…
איך הם מרגישים מול חוסר המושלמות שלי? מול מי שמנסה להיות אמא ואישה חדשה? האם אני טובה בעיניהם כמו מאמא עליה השלום?
ריבונו של עולם, איך לא חשבתי על כל זה מראש? האם לא הבנתי עוד לפני החתונה שאני עתידה להיכנס לתוך מסכת רגשית עדינה ומורכבת? למה הסכמתי אז לסמן את עצמי כממלאת מקום? כאמא שתמיד תהיה סוג ב'?
אני מרגישה חנוקה ללא מוצא.
חייבת לחלץ את עצמי מהמחשבות הללו.
לא מוכנה להפוך לקורבן של המציאות, מורכבת ככל שתהיה.
נניח שנפשם של הילדים קשורה בנפש אימם המנוחה, נניח שהם לא מרוצים ממני, נניח שהם מסתובבים עם מטען של מרמור על מר גורלם, ונניח שגורלם המר הוא בדיוק אני.
כן אני.
אז מה?
שיחשבו הילדים מה שיחשבו, שיעשו השוואות יומם וליל.
זה לא צריך לערער אותי כל כך. הגיע הזמן שאפסיק לחשוב איך אני נתפסת בעיני המשפחה החדשה שלי.
לילה טוב, אני הולכת לישון.
אני סוגר את המחברת, לא מסוגל יותר. קראתי רק עמוד אחד והוא הספיק די והותר להיום. מה מסתובב בראשה של אשתי? איזה תסריטים ודרמות היא יצרה לעצמה? מאיפה הביאה את כל התוכן הזה? האם לא מובן מאליו שילדים רואים את מי שהייתה תמיד אימם כמושלמת, וכל מי שינסה להיכנס במקומה יהיה בלתי מושלם בעליל?
נשים זה עם מעניין, שמעתי פעם מישהו שאמר שאצל אישה אין גבול ברור בין דמיון ומציאות, וזו פעם ראשונה בחיי שאני עד לתופעה המעניינת הזו. איך עד היום לא נתקלתי בה?
טוב. אצל מאמא הכל עבד אחרת – – – רגע. סטופ! לא על זה שיפי דיברה במחברת, על ההשוואה הבלתי פוסקת בינה לבין מאמא?
אולי יש צדק בטענותיה?
אולי יש בבית שלנו השוואה סמויה?
הרב אריה אטינגר משתף מנסיונו האישי:
" שיחשבו הילדים מה שיחשבו, שיעשו השוואות יומם וליל "
גברת ברגר מתמודדת במשך תקופה ארוכה עם משימה לא פשוטה בניסיון להיות טובה כמו או יותר מאימה המנוחה של המשפחה. התלות הזו גורמת לה סבל, היא מרגישה אבדן שליטה על עצמאותה הרגשית וכשהקושי עובר את יכולותיה היא מוצאת לעצמה פתרון פשוט – להתנתק ולא להרגיש.
הפתרון הזה הוא אופייני מאד לכל מערכת יחסים המאופיינת בסימביוזה רגשית. אומנם, ישנם אנשים שהפתרון הזה מביא לחייהם הקלה משמעותית, הם חוזרים לתפקוד ומרגישים שוב חווית בטחון, כאילו אוחזים היטב בהגה. הם מייצבים את חייהם המשותפים באופן של ניתוק רגשי, כל אחד מנהל את מגרש התחושות שלו בנפרדות, כדי לא לחזור ולחוש כאב ופגיעה. אך האם ניתן לחוות ככה חוויות של שיתוף, ומערכת יחסים משפחתית שיש בה חיבור כנה ועמוק?
התשובה היא לא, כמובן.
כדי להצליח להפוך את השני למשמעותי ויחד עם זה להצליח לא להיפגע בסיטואציות כואבות, יש להצליח לייצר מובחנות בתוך הקשר. המובחנות מאפשרת ליצור חופש בתוך הקשר ולא מחוץ לו, ונרחיב עליה עוד בהמשך בעזרת ד'.
