בפרק הקודם סיפרתי על פגישתי עם שרי בסופר ועל השיחה שהתחלנו לנהל בינינו
"אז איך הולך עם הילדים?" המשיכה שרי לשאול, הפעם בנוסח רך יותר, את המילים 'המדהימים שלך' השאירה לעצמה.
ממש בלי שהתכוונתי נפלטה מפי אנחה כבדה. אם כבר להיאנח אז בין כתלי הקליניקה שאותה אני פוקדת לאחרונה, אבל לבזבז אנחה כזו מול שרי? הרי אין לי שום כוונה להכניס אותה לחיי. אז איך זה קרה?
שרי קימטה את מיצחה באחת והישירה מבט לתוך אישוניי.
היא לא ניסתה להתעלם ממה ששמעו אזניה וגם לא מיהרה להכביר במלל. היא פשוט שתקה והעזה לפגוש אותי.
הופתעתי.
לא הכרתי את שרי בזווית הזו.
תמיד זלזלתי בתבונתה, היא נראתה בעיניי כמי שמסלול החיים שלה מובן מאליו והיא רצה בו על אוטומט.
השתיקה התארכה והמבט הפך עמוק ומתמשך יותר.
משהו נמס בי.
רגע של חוסר אונים עם תדהמתי מגילויי האמפתיה של שרי גרמו לי להוזיל דמעה, ואחריה אחת נוספת וגם שלישית…
מיהרתי להסב את פני, שרי הגישה לי ממחטה מאולתרת ולחשה בטון רך: "אם מתחשק לך אז נוכל לשבת בגינה פה ליד.
"מה יש לי להפסיד?" הרהרתי לעצמי בעליבות. "כל החומות קרסו, שרי כבר קלטה הכל, אולי אצליח לתקן את הרושם הדפוק שיצרתי אצלה"
ברגליים כושלות גלגלתי את עגלת הסופר לצד. ימתינו המצרכים, ימתין העולם כולו. אני לא בכושר כרגע. מכריזה על הפסקת אש.
***
פנסי הגינה פיזרו סביב אור צהבהב, הספסל שבחרתי היה חשוך ואפל, אף אלומת אור ישירה לא חשפה את סערת הנפש וכך הוקל לי.
שרי לא רואה את האודם העז וכנראה גם לא שומעת את חבטות הלב כך אני חופשייה לברור את מילותיי.
"האמת שהכל בסדר"… התחלתי לגמגם "זה רק השינוי המהפכני הזה שמבלבל אותי ומטשטש לי את התודעה.
הלידה של מוישי הקטן ממש שיגעה אותי. אני לא צריכה לספר לך שלא הייתי בפוזה הזו כבר שנים. לחזור לסיטואציה הזו בגילי המתקדם זה לא קל. לא מכירה את עצמי מכרכרת סביב תינוק צרחני שהופך לי יום ולילה. אני רגילה לעצמאות ולחופש והבוס הזה מנהל אותי על אצבע פיצפונת. מה הוא חושב לעצמו? ובכלל, אני לא מבינה איך כל אמא בעם ישראל לא משתגעת… כולן נראות כל כך זורחות, מטיילות בגאווה עם עגלת בוגבו ועושות צילומי ניובורן וסמארש קייק או לא יודעת איך קוראים לזה… תגידי לי, שרי, מה כל כך מרגש? איך אפשר ככה לחיות??"
שרי הקשיבה בריכוז
אחת אפס! ציינתי לעצמי. איך הצלחתי להסב את נושא השיחה ולהאשים את מוישי הקטן בכל הדרמה שהייתה מקודם…מוישי הוא ילד מהמם! הדבר הכי משמח ומרגש שקרה לי בכל התקופה הזו. סלח לי נשמה טובה, מקווה שאתה מבין את אמא שמעמיסה עליך שק האשמות על אף שאתה חף מפשע…
שרי פתחה וסגרה את פיה חליפות, נראית כמתלבטת אם לומר או לא לומר משהו.
"אני יודעת על מה את מדברת" הגיבה לבסוף. "גם לי הייתה תקופה כזו אחרי אחת הלידות. אבל במבט לאחור אני יודעת לומר בבירור שזו לא הלידה. התינוק הוא רק הקש ששבר את גב הגמל. אני עברתי אז תקופה של המון מתח בכל החזיתות והמסכן רק נולד לתוך הבלגן הזה. הוא ספג את הכל, כי אליו כל הבלבול התנקז. אז בליבי האשמתי אותו- שהוא נודניק ועקשן ובכיין ואיזה מין אופי יש לו… אבל האמת היא שהוא היה סך הכל שיקוף חד ומדוייק של אמא שלו. אני הייתי מוצפת ועמוסה ומותשת ומלאת תסכולים ואכזבות, והנסיך הזה, דווקא בגלל שהנפש שלו כל כך צלולה- הוא היה עבורי צילום רנטגן חד של מה שעובר עלי. ההתנהגות התובענית שלו באותה תקופה פרקה אותי ובזכותו נאלצתי לעשות סטופ ולחשב מסלול מחדש."
"אמת." סכמתי את דבריה החכמים של שכנתי לשעבר שגילוי הלב הפשוט שלה המיס בי מחסום נוסף.
"אני באמת מבולבלת ומוצפת עד השמיים. זה לא מוישי אלא כל השינויים מסביב. כל כך קשה לי לסחוב את המורכבות בבית, אני מיואשת ולכן קל לי להפנות אצבע מאשימה על הלידה של מוישי- זה מגרש מוכר וגם מרגיש יותר בשליטתי."
שרי הקשיבה בשתיקה, בעיניה היה מבט מתעניין, לא זיהיתי שם פליאה, שיפוטיות או שמחה לאיד. מרגע לרגע הפכה נוכחותה להיות נוחה יותר עבורי.
"בחודשים הראשונים לנישואי הרגשתי מצויין. את יודעת איך זה- ירח דבש, שנה ראשונה. הייתי מטושטשת וגם קיבלתי המון המון תמיכה. למרות ההצהרות שלי על כך שאינני מעוניינת להתחתן ולא חסר לי כלום, כנראה שכן היה שם חלל מסויים שהתמלא. הרגשתי בפירוש שמפלס המתח הפנימי שלי יורד והעברת הסמכויות הגבריות לידיו המיומנות של אברימי בעלי עוזרת לי לחזור למיקום הטבעי שלי כאישה. אבל מאז שנחתתי לקרקע וההתרגשות הראשונית חלפה, הגיעו אין סוף רגעים של מבחן. כמה את מסוגלת לסמוך באמת? מה הגבול בין לעצום עיניים לבין להתעצל או להתעלם? הרי בסופו של דבר התרגלתי לנהל בית בעשר אצבעותיי. הייתי מפרנסת יחידה ועמדתי בכך בכבוד. אני לא צריכה לספר לך איזה בית מדהים ניהלתי. פתאום עכשיו, דווקא כשזוג ידיים נוספות הצטרפו לתמונה, ולכאורה היה אמור להיות קל יותר, דווקא נהיה מורכב. אני רוצה לתת לבעלי את הסמכות והמקום אבל מרגישה שאני מיומנת הרבה יותר ממנו ומסוגלת לעשות הכל בעצמי, בשביל מה להסתבך… כל התרכובת הזאת מחלישה ומבלבלת אותי, תראי איך אני נראית… עם הזמן הפכתי להיות כבדה ועצלנית… קמה מאוחר בבוקר, מבשלת פעם או פעמיים בשבוע, העוגות נשרפות לי… כל דבר פשוט הופך להיות מורכב… כשלא ברור מי עושה מה אז הרבה דברים לא נעשים בסוף. הילדים שלי כבר לא נראים כמו שהיו… וזה עוד לפני שאני מדברת על החיבור עם הילדים של אברימי. הילדים של אברימי זה לא באמת ה-י-ל-ד-י-ם של אברימי, כי הם ילדים זהב, באמת ילדים זהב. ואני מודה להשם שדווקא הם נפלו בגורלי. אבל בלי קשר למי שהם ומה שהם, המשימה הזו של לאחד שתי משפחות בבית אחד- גמרה עלי! אם אני יתחיל לדבר על זה אני לא אגמור, ותעיד מידת הבגדים שלי כמה שחיי הפכו להיות בלתי אפשריים"
שרי הפתיעה שוב כשנעצה בי מבט בוחן והעבירה סקירה מדוקדקת לעבר כל אחד מחלקי גופי. ללא כל בושה או היסוס היא בחנה אותי מהראש עד הרגליים מעלה ומטה, מעלה ומטה.
התחלתי לנוע במקומי, מבקשת להיבלע ולהעלם שם בתוך החולצה הרחבה. מה היא רואה שם? מה כל כך מעניין??
"זה מביך אותך שאני ככה מסתכלת עלייך?" שלפה שרי את השאלה הכי חכמה שיכולה להישאל.
"ברור!" הגבתי לה באותה מטבע. אם היא מרשה לעצמה לרדת לרמה הזו אז ארד איתה יחד.
שרי לא התבלבלה כלל. היא המשיכה לבחון אותי בעקשנות מוזרה ולאחר כמה סיבובים נוספים פתחה ואמרה.
"את מרשה לי להמשיך להיות כנה איתך, שיפי?"
לראשונה מתחילת אירועי הערב הרגשתי סקרנות של ממש. מה יש לשרי לומר בעניין משקל גופי המטורף?
"שלא תחשבי שלא שמתי לב למראה שלך שכל כך השתנה. השינוי הזה הוא שינוי שלא ניתן להתעלם ממנו, עוד לפני ה'שלום' הראשון ראיתי הכל, וגם הרגשתי. אבל…" כאן נעצרה שרי לרגע ולראשונה הבחנתי בצל של מבוכה שחלף על פניה. שרי בלעה את רוקה והשפילה מבט, כנראה העדיפה לא לפגוש בי באותם רגעים. "אני לא יודעת איך להסביר לך את זה, אבל בעיניים שלי היה בך יופי מיוחד שלא היה קיים במשך אותן תשע שנים. נכון הבגדים שלך טעונים שיפור דחוף," נימה של הומור קליל הנמיכה את מפלס המתח ושרי חזרה להישיר מבט. "ונכון שאת נרשמת ה-יו-ם לחדר כושר! ואני דורשת לראות אסמכתא במייל שלי. ועדיין- אולי את חושבת שהמבחן להצלחה שלך בחיים היא בית מתוקתק, תעודות חלקות, ישיבות הכי טובות, נימוס מושלם, לו"ז דופק ולא יודעת מה עוד…
אבל אני, אישה פשוטה שצפתה בך מהצד, לא חוויתי חוויה של בריאות אמיתית. לצפות בך ובילדים שלך זה היה כמו לצפות בסרט תדמית, אבל בהרגשה שלי זה לא היה החיים בעצמם. היה חסר לי שם רגש, גמישות, ירידות ועליות, קצת יותר תסכול וגם קצת יותר צחוק אמיתי- כזה שבא מהבטן ולא מהשכל…
שלא תחשבי שלא הערכתי אותך, את היית סמל ודוגמה עבורי להמון דברים טובים: חריצות, עצמאות, אופטימיות, אחריות. את היית גיבורה אמיתית בשדה הקרב. אבל היום את כבר לא בשדה הקרב, היום את בבית שלך. ושם התפקיד שלך הוא שונה- להרפות, לשחרר, לתת אמון, לפתוח את הלב… כשאני רואה אותך היום- עם הקמטים סביב העיניים, עם הבגדים שלא הספקת לגהץ ועם כל הקילוגרמים שאת כל כך מתביישת בהם- אני רואה בכל זה סמל לכך שיש פה בן אדם שחי ונושם, וקם ונופל… ולומד לחיות את החיים"
הרב אריה אטינגר…………………
"פתאום עכשיו, דווקא כשזוג ידיים נוספות הצטרפו לתמונה, ולכאורה היה אמור להיות קל יותר, דווקא נהיה מורכב."
שמעתי פעם משפט חכם שאומר: "לא תוכל לפגוש את עצמך עד שלא תפגוש את האחר, אבל לא תפגוש את האחר עד שלא תפגוש את עצמך".
הרבה פעמים כשאנחנו חיים מחוץ למערכות יחסים אנחנו מצליחים להגיע להישגים הרבה יותר מרשימים מאשר בתוך מערכות יחסים.
גם בעבודה לעיתים קרובות נראה כי היה קל יותר לעשות הכל בעשר אצבעות מאשר להיעזר בצוות.
עבודת צוות דורשת עבודה פנימית עקבית ולפעמים מתישה ומתסכלת, אנחנו צריכים להתגמש, להיות סבלניים, להבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ומגוונת ולהיות מסוגלים להרחיב את המבט, להיות פחות שיפוטיים, ויותר סלחניים, לדייק את עצמנו למה שבאמת באמת חשוב לנו…
נשמע מתיש ובלתי אפשרי?
אני רוצה לתת לכם טיפ קטן שיהפוך את הסיפור הזה לקל ונעים וממש אפשרי:
אל תתעסקו באחר, תעשו את העבודה עם עצמכם:
תהיו יותר גמישים עם עצמכם
יותר סלחניים עם עצמכם
תלמדו לעצום עיניים ולוותר לעצמכם על דברים שוליים
ככל שתעשו את זה אז תקרינו סביבכם אנרגיות רכות ונעימות של קבלת העצמי וקבלת האחר.
בהצלחה!
