"די, אני לא ישנה איתה יותר באותו חדר!", הצעקה מפלחת את השקט של אחר הצהריים.
אחריה מגיעה עוד אחת, מהכיוון השני: "גם אני לא! היא לוקחת לי מקום בארון! אי אפשר איתה יותר!". תוך שניות, הופך הבית למגרש לוחמה בין גרביים תלויות וחולצות מקופלות לחצאין.
אני ממהרת אל החדר, מוצאת את חני ואלישבע, הבנות שלי, עומדות מול פנינה, הבת של אברימי, כמו שלוש מדינות במלחמת גבול.
על מפת המלחמה: ארון אחד, מראה אחת ושני מדפים, ובצדדים הלוחמים כל אחת טוענת לזכויות היסטוריות בשטח.
רק אני נשארת באמצע, מתווכת מטעם האו"ם של אמהות בזוגיות שנייה.
“חמודות אני חושבת שאתן יכולות להסתדר ביניכן, אלו רק בגדים", אני מנסה לגייס קול רגוע, אבל הלב שלי מתהפך על עצמו כמו מכונת כביסה במצב סחיטה. כל משפט שלהן מרגיש לי זרקור ששולח אור על הכישלון שלי.
אני, שכל כך חלמתי שהבית יהיה מקום רגוע, מחבק ונושם, יושבת עכשיו בסלון ומקשיבה לבית שנאנק תחת אין ספור מריבות קטנוניות שכאלה.
כשאני מנסה לסתום אוזניים, לא לשמוע את המריבות, לא לראות את העצבים, מכים בי הקולות שאני כל כך שונאת. למה ילדה צריכה לישון בחדר מישהי נוספת שהיא לא אחותה? הם שואלים, למה היא צריכה לחלוק ארון, ולפנות מדף לנערה שלא גדלה איתה? ובעיקר – מה הסיכוי שילדה תרגיש ביטחון, כשאני, אמא שלה, כל כך חסרת בטחון?
מיד אחרי השאלות מתחיל הלב שלי להלקות את עצמו. אולי באמת כל החלוקה הזאת הייתה טעות, הוא אומר, אולי נחזיר את הבנים והבנות של כל משפחה לאותו חדר, תהיה תערובת, הם יצטרכו להתמודד עם זה, אבל לפחות כל משפחה תהיה מוגנת בתוך ארבע קירות ומחלקה סטרילית משלה?
לבסוף אני עוצרת את עצמי. כל המחשבות האלו על העברת הבנות מכאן לשם ומשם לכאן לא באמת יפתרו שום בעיה, הן רק תחלפנה בעיה אחת בבעיה אחרת. אז אולי במקום לרוץ להחליף פרה בחמור יהיה יעיל יותר לעצור רגע ולהבין ממה אני כל כך חרדה?
הצעקות ממשיכות לפלח את החלל. הלב דופק על מאתיים, כל הגוף שלי מזיע וגם קצת רועד, והצעקות הפנימיות שלי עולות לאוקטבות חדשות. אני מתיישבת על הספה, עם כוס הקפה שלי, ריטואל קבוע לפני קריסה רגשית, ומקשיבה פנימה. המחשבות מתערבבות בי כמו כפית סוכר בספל: כן. אני אמא שלא מצליחה להעניק ביטחון. כן. הבית שלי, שאמור להיות מקום מנוחה, הפך לשדה קרב בשטח בנוי. וכן – הילדות רוצות שטח, ואני רוצה רק לברוח.
אבל ממה אני בורחת? מהפחד על מה שיהיה עם הבנות שלי גדלות בבית כמו שלנו.
נו, ומה יקרה להן?
אני נושמת עמוק עמוק עמוק, עוצמת עיניים ונותנת לתסריטי האימה להתנפח. חני, אלישבע ופנינה הן ילדות מסכנות, לרוב הילדות בעולם יש תנאים טובים והן שייכות לעשירון התחתון ורק להן תתפתח הפרעה בכושר התפקוד כשתהיינה אמהות. הבעיה תופחת.
יכולת הקשב והריכוז שלהן נפגמת בגלל שאין להן מרחב פרטי משלהן ובעתיד הן לא תדענה להציב גבולות בריאים בגלל חוויה מתמשכת של חדירה למרחב הביתי, היא טוענת עוד.
כך אני נותנת לחוויה לגדול בתוכי בחזיונות אימה ובלהה ונדהמת לגלות כי למרבה האירוניה, ככל שתיאורי האימה מתנפחים, דפיקות הלב הולכות ונרגעות…
לגימה אחרונה מהקפה, ואז עולה בי השאלה האמתית: מה זה בכלל ביטחון? איזה ביטחון מוטל עלי, כהורה, להעניק לילד שלי? האם ביטחון זה שקט ובית עם חדר לכל ילד, או שאולי ביטחון אמיתי הוא חוויה פנימית שילד לומד לייצר בתוכו גם כשהתנאים החיצוניים מאתגרים, כמו גלשן שלומד לשמור על יציבות דווקא כשהים גועש?
האם אני באמת רוצה ללמד את הילדות שלי שביטחון מגיע רק כשאין גלים או שאני רוצה ללמד אותן לעלות עם הגל?
"נו באמת, אז תשלחי אותן לגור באוהל במדבר או בצריף בפרדס חנה אם את ככה מאמינה שכל ניסיון מחשל. בשביל מה אתת טורחת לשלם משכנתא, לקנות, לנקות, לסדר…", עולה בתוכי פתאום קול ציני, מריר, מוכר. "אוקי, ידידי הוותיק", אני עונה לו בביטחון, "לאחר כל כך הרבה שנים בהן ניסית, ולפעמים גם הצלחת, לבלבל אותי, אני כבר מזהה אותך היטב. אתה נציג הייאוש, הקיצוניות, המרד שבא להפיל אותי עם כל הבנה טובה. אז לא, אני לא רוצה מדבר. אני חיה בעולם הזה, עולם של כסף, בית, בגדים, רהיטים, אבל אני רוצה לגדול בתוכו. לא לחלום על ארמון סטרילי ומושלם שמונע כאב, אלא לפתח בתוכי מקום שלומד להכיל כאב בלי לברוח".
אני נושמת עמוק.
שום בעיה לא נפתרה עדיין.
הבנות עדיין רבות, הארון עדיין קטן, אבל בתוכי משהו נרגע.
אני לא רצה לשנות כלום.
לא מכריזה על מעבר דירה מיידי, לא מפרקת חדרים.
רק נשארת.
נושמת בתוך הבלגן, ומבינה שהנשימה הזאת היא תחילת הביטחון.
הרב אריה אטינגר מזדהה מנסיונו האישי ומשתף
"לא לחלום על ארמון סטרילי ומושלם שמונע כאב אלא לפתח בתוכי מקום שלומד להכיל כאב בלי לברוח"
כשאדם פותר התמודדות במקום להתמודד עם הכאב שבה, הכאב אולי נעלם באופן זמני, אבל הוא חוזר אחר כך במופע אחר, בזירה חדשה.
דווקא כשאנחנו מסכימים להתבונן באתגר ולנשום אותו, אנחנו נרגעים ופותרים אותו באמת. במקרה שלמעלה, מעבר לבית גדול יותר יכול אולי להקל על האתגר, אבל הוא נכון רק במידה והוא נעשה ממקום שקט של בחירה, ולא ממקום קטן של בריחה ובהלה.
