דחיינות, רגשות, מודעות
חיה אטינגר, מנחת קבוצות למודעות וצמיחה אישית בגישה דינמית, מגלה מה יושב מאחורי הדחיינות ואיך בס"ד עוקרים אותה מהשורש:
דחיינות היא תופעה מעיקה ומכבידה. אדם שמוצא את עצמו דוחה מטלות שוב ושוב ולא מצליח לסגור עניינים מרגיש רע: "למה כולם מגישים עבודות / משלמים חשבונות במועד/ מתקתקים את הבית מיד בצאת שבת, ורק אני נסחבת וצוברת גערות, מיסים ותוספת בלגן וכאב ראש??".
אנשים בסיטואציות כאלו תולים על עצמם תווית "עצלן" או "חסר תקנה", ומכאן מתפתח גלגל קסמים כאוב של "נבואה שמגשימה את עצמה" והתופעה רק מתעצמת…
אז מהי דחיינות? האם היא תכונת אופי? יש דרך לשנות את הדפוס?
כדי להבין את שורש הדברים, אקדים הסבר קצר: לכל אדם יש מנוע שנקרא 'מוטיבציה', ככל שהמוטיבציה גדלה -האדם מוצף יותר באנרגיות חיוביות וברצון להתקדם ולהצליח. אבל, מוטיבציה היא מושג מורכב ועדין. מדוע? כי הנפש שלנו מונעת מאינסוף רגשות לא פשוטים שנוצרו מחוויות בלתי מעובדות, והתוצאה – הצפה רגשית ובלבול, עד שאיננו מצליחים להגדיר לעצמנו מי אנחנו, מה טוב ומדויק לנו. התוצאה: ירידה חדה במוטיבציה, וממילא – דחיינות.
לפני שאמחיש בדוגמא (אמיתית), אוסיף כלל קצר: אין כאן שחור – לבן. כל אדם מעובד יותר ופחות בחלקים שונים בנפש. לכולנו יש עליות וירידות. ככל שנעשה עבודה אמיתית ומדויקת יותר עם עצמנו – נזכה בס"ד להרגיש בצורה בהירה יותר מה המסלול שלנו, ונצעד בו יותר בבטחה.
מיכל, בוגרת סמינר, סיימה מסלול הנדסאים, אך זמן רב לאחר שסיימה, עדיין לא עבדה. מיכל מוכשרת במיוחד וקיבלה הצעות עבודה מעולות, אך בכל עבודה מצאה מוקש אחר: המרחק, המשכורת, הבוס אולי קשוח והחברה לא נעימה… ההורים מרימים גבה. מדוע מפתחת בתם דרישות מופרכות ביחס לשוק? אבל ירידה לפרטים מגלה ש… מיכל טרם ניסחה קורות חיים. היא עדיין לא הצליחה להשלים את המשימה הזו…
כשפגשתי את מיכל, שמעתי תסכול וכאב בקולה. היא לא הבינה מדוע היא, מכל חברותיה, עדיין יושבת בבית ומחכה לישועה…
החלטתי לברר את נושא המוטיבציה. ושאלתי בעדינות איך הרגישה בתקופת לימודי המסלול. מיכל הופתעה. היא רגילה לשמוע עצות בנוסח: "הגדירי לעצמך מטרות, פרקי ליעדים, קבעי לו"ז…" בפעם הראשונה מישהו הבין שאם היא איננה מצליחה להשיג את מטרתה, אזי יש כאן חסימה רגשית.
מספר שאלות קצרות והתמונה התבהרה: מיכל אינה מחוברת לתחום. כן, היא ברוכת כישרונות וסיימה את הלימודים בהצטיינות, אבל היא איננה מרגישה סיפוק והגשמה. כעת, כשהיא נדרשת להשכים קום ולתת תפוקה מקסימלית במשך שמונה שעות, היא חוטפת 'רגליים קרות'. הנפש שלה לא מעוניינת להתקבל לעבודה! כל התירוצים שבעולם יימצאו כדי למנוע מהנפש לפגוש את התסכול הזה.
כעת נשאלת שאלה חשובה: אם מיכל אינה אוהבת את התחום, מדוע השקיעה בו כוחות, זמן וכסף??? ואם נניח טעתה בבחירה, מדוע אינה עושה 'הסבה' ומשתלמת בתחום קרוב יותר לליבה?
כאן מגיע מקומם של הרגשות הבלתי מעובדים: מתברר שלמיכל יש חוויות ילדות לא פשוטות בנושא הפרנסה. במשך שנים, מאז הייתה ילדה קטנטנה, הבטיחה לעצמה שהיא תרוויח הרבה כסף! למיכל מסתובבת בראש אמירה: "רווחה כלכלית – איכות חיים, מחסור כלכלי – סבל."
כבר כשחילקה רכזת המסלולים את הקטלוג חיפשו עיניה את המשבצת המבטיחה רווחה כלכלית… התוצאה: שנתיים ארוכות של לימודים כפויים במטרה לרכוש מקצוע רווחי. הפחד העמוק ממצוקה כלכלית השתלט והשכיח שאלות משמעותיות הרבה יותר: האם אני מחוברת לתחום? האם אני מוצאת בו הגשמה, סיפוק, טעם???
כעת, כשהבינה מיכל מה קרה לה, תקפו אותה חולשה וחוסר אונים. "איזה טעות עשיתי!" "למה זרקתי כסף וזמן יקר ללימוד תחום שאינני אוהבת?!" בשלב הזה רובנו נתקעים שנים ארוכות. איננו מכילים את הרגשות שהביאו אותנו לבחירות 'שגויות', וחוסר ההכלה הזה מביא בעקבותיו התנהלות מתישה שבה, בעצם, אנחנו נותרים במשבצת שלא נכונה לנו ואיננו יוצאים ממנה – כי אנחנו כועסים על שטעינו, או איננו מצליחים להתגמש ולהסתגל למציאות הקיימת.
ככל שהבחירות שלנו הן יותר ממקום של פחד ורגשות לא מעובדים, כן תשתלט עלינו הדחיינות באותם תחומים: דירה שנבחרה ממקום של ריצוי, סביר שתגרום לדחייה של מטלות הבית. למי יש חשק להשקיע בטיפול בבית שאינו מוצא חן בעיניו? סביר שיהיה קושי לעמוד בתשלומים של עסקה שנסגרה מתוך לחץ.
אז מה עושים?
אחרי שהבנו את המנוע לדחיינות, העבודה מולה פשוטה ממש: ראשית, נברר עם עצמנו באלו תחומים איננו מצליחות להתנהל: ברוחניות? במקום העבודה? בהתארגנות בבית? בגידול הילדים? בהתארגנות כלכלית? בטיפוח אישי? בבריאות?
כעת, כשהתשובה מיקדה לתחום הנכון, ננהל עם עצמנו (או עם דמות קרובה ואמפתית) שיח אמיתי ועמוק: מה קורה לי בתוך הנפש מול הנושא הזה? אילו חוויות ילדות מלוות אותי בעניין? למשל, אם איני מרוצה מכך שאני דוחה תפילות, ובלילה, במיטה, מגלה שעבר עלי עוד יום בלי תפילה… אשאל את עצמי: אולי איני מאמינה מספיק בכוח התפילה? אולי ראיתי את אמא משתפכת בתפילה במשך שעות, ואני מצפה מעצמי בהתאם ונסוגה בבהלה?
השלב השלישי והכי משמעותי הוא הכלה עצמית. אחרי שהבנתי שמאחורי הדחיינות שלי מסתתרת סערת רגשות, אין מקום להתעלם או להכריח את עצמי להתגבר. עם רגשות לא עובדים בכוח, הם לא טבלת אקסל שמוזנת בפקודות ומנפיקה תוצאות… כאן נצרכת סבלנות, עדינות וכבוד אמיתי לנפש! רק כשזוכים להבין את הקונפליקט ולכבד אותו, יכולים להתחיל לאט לאט להתנהל נכון ולבחור בחיים.
