מספרים עלינו

הוציאה ממסגר נפשי
(מתוך כתבה במגזין 'בוסתן', מאת גב' לאה ש. שעוברת תהליכים בקבוצות נשים).
"שם מול הכאב השורף, בעומקים בלתי נתפסים של התמודדויות מעגליות וקשות, חשופה, מגנה על חיי בעשר אצבעות מדממות ,למול כל חזית אפשרית או לא הגיונית.
אני. נלחמת. ל-ב-ד!!!
לו יכולתי היה נמלא זה הדף באינספור סימני קריאה…
בטח הדמיון לוקח אתכם למחוזות פרועים של השערות לדמות הכותבת. צר לי לנפץ את האשליות אבל אני אישה רגילה העוטה על פניי מסכת חיוך הנראית כנה לחלוטין. אולי שכנה שלכם מהקומה למעלה או חברה לצוות.
מפתיע? אותי לא. אלו הם חיי. משחק חיי.
משחק כפול ומכופל אין איש יודע את הרחשים הגועשים מתחת לפני השטח.
תיבה נוצצת ומרהיבה, מה טומנת היא בחובה?
פיצוץ- לא, אל תדמינו טיל אימתני או פצצת מרגמה, כי אם טריגר משמעותי שהתרגש על חיי והוביל אותי לצעד המשמעותי הבא.
אני המושלמת בכל קנה מידה. נמצאת כאן, בקבוצה של פסיכותרפיה קבוצתית או בהגדרה עממית ונלעגת (דאז) בעייני טיפול רגשי קבוצתי.
מה?? אני??
כן אני. זו ששמה מתנוסס על כל עיתון מזדמן. זו שנעצרת בנימוסיות כל חצי מטר ברחובה של עיר מהנהנת בראשה בחביבות מתנשאת למעריצה המזדמנת. זו המסתערת על כל פרויקט המידפק לפתחה. מפלחת אותו לגורמים עד לסיומו הטוב והנוצץ….
כן. זה קרה. וטוב שכך.
בתחילה לאגו שלי לקח זמן להתאושש מהמהלומה שהנחתי עליו כרעם ביום בהיר –טיפול רגשי- רגע, עד עכשיו אני שלחתי כל מיני אנשים "חסרי ישע" ( בעיניי הבשרניות בלבד.) לטיפולים מטיפולים שונים. והנה, תורי הגיע. צחוק הגורל…
אבל בהמשך… טוב, בל נקדים את המאוחר.
זכיתי להימנות על חברות הקבוצה אצל הרב אריה אטינגר –מטפל זוגי וקבוצתי בשיתוף מלא של רעייתו היקרה, אישה ענקית רוח ומלאת תעצומות נפש, בשיטת טיפול מיוחדת במינה עמוקה מיני ים, אמיצה במיוחד וחדשנית במחוזותינו.
התחלתי במפגש הראשון- ערב פתוח, הכרות חדשה, נושא מרתק נוגע עד לשד חיי.
הסקרנות הטבעית שלי בערה, חוויתי, ונשרפתי.
האש הלוהטת של הסקרנות המשיכה לבעור. מערב פתוח המשכתי למפגשים רצופים ומאסיביים ללא פשרות. לא וויתרתי לעצמי .הסתכלתי לכאבים בעיניים. עמדתי מול מנגנוני ההגנה השחוקים שלי בראש מורכן.
ולאט לאט הייתה זו אש כועסת במיוחד. כועסת על הצעד הלא פזיז הלזה, על עצמי ,הסביבה, ובקיצור על כל העולם…. כעסתי ורטנתי.
אבל כמובן רק מבפנים. הצלופן המהממם שסיגלתי לחיי, היה נוצץ ומבהיק מידי בכדי לסדוק את ההגנה המהממת שיצרתי לעצמי.
הצרכתי לאזור עוז בנפשי לאסוף כל טיפת כח כדי להעמיק. להיחשף.
למול קבוצה מדהימה של סה"כ נשים 'רגילות' שהולכות מימינך ומשמאלך בלי קרניים או שלט שהן בטיפול רגשי, אט אט נסדקתי. פערתי חלון דקיק להצצה חטופה בנבכי לבבי. הן המשיכו לחיות.
הן היו שם לגמרי. בלי מילים תמכו והכילו. מחו דמעות פינו כתף.
והשמיים לא נפלו.
והמשכתי להגיע ורציתי לבוא…
וגילתי עולמות חדשים. מלאים ורחבים ועמוקים ושונים ודומים.
מול אותה הסיטואציה כל חברה הגיבה מעולמה היא. פסיפס תגובות מרהיב ואין תגובה הדומה לחברתה… ואין תגובה מגיעה מנקודת רעותה…
ואין "סתם" או "לא חשוב". לכל מילה ,פעולה, בחירה, ואפילו בחירה שלא לבחור…יש עומק ומקור מארכבי ילדות נושנה…
ואווו
בתור אדם אינטליגנט ומודע חטפתי הלם, הלם תרבותי וממשי. קיים עולם שלם מתחת לפני השטח מלא בתום ורוך ורגש אינסופי. ואילו אני. אני לא חננתי אותו ולו במבט אחד. הנעתי בנשיפה קולנית את קרון חיי בלי לבדוק כיצד המנוע פועל, על מה הוא מושתת… מיוזעת כבשתי יעדים. וסימנתי מטרות. והמנוע חורק… עד… שהגעתי בס"ד וברחמי ה' על ביתו אהובתו, לתחנה הנכונה.
ואז הגיעו השינויים, טיפין טיפין, כמעט מבלי שהבחנתי. המשכתי להסתער על פרויקטים ולפלח אותם אך-בלי הלחץ המתלווה אליהם באורך קבע. חשתי נינוחות ושלווה מאין כמותה למרות סדר יומי העמוס. המשכתי במרוץ חיי, בלי להיות טרופת נשימה.
נשמע פסטורלי? בהחלט!
הכנות פרצה אל חיי ומוססה חומה אחר חומה. צלופן אחר צלופן. ולפתע ביום בהיר אחד זיהיתי בחזרה את עצמי. חזרתי להיות א נ י. אני בכבודי ובעצמי בלי הגנות שווא מיותרות. ללא קליפות ומחסומים כבדים. יצאה לה ממסגר נפשי.
השינוי שחל בי החל להשפיע על מעגלי החיים בהתמדה רבה. בתחילה אצל בני ביתי המקסימים ואף במעגלים רחבים יותר של המשפחה המורחבת ובעבודה.
לא. ההתמודדויות לא נעלמו.
המציאות נותרה אותה מציאות שורפת ויפה בו זמנית.
הדמויות העוטפות לא התחלפו.
והמפלצות לא נהפכו לידידות..
תשאלו מה השתנה?, ואענה בשאלה: מי השתנה?
וודאי תנחשו שאני…
כמו אביב אחרי חורף ארוך וקר…
כמו מצה אחרי החמץ…
בברכת פסח כשר ושמח לכל בית ישראל
שנזכה להסב לליל הסדר מתוך חירות אמיתית בבחינת "הוציאה ממסגר נפשי".

הפחד האמיתי המסע אל תוככי הנפש – הינו מסע מרתק להכיר את המניעים הפנימיים, העמוקים, שלעיתים רבות הם סמויים ונעלמים מאתנו, ולהגיע לנקודת האמת – זהו מסע החיים, מסע של עבודת ה' אמיתית, והוא בבחינת "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" הוא המוביל אותנו אל ה'אני' האמיתי שלנו, ומחבר אותנו אל מקור החיים. בתוך כדי זכרונות להעמיק ולהכיר את הפחדים המנהלים את חיי – נדהמתי להיווכח כי אמנם סברתי עד כה שאני מונעת או נמנעת מתוך יראת שמים ברמה מסוימת, – אך לא כך הוא! המנוע שלי הוא פחד ככל הפחדים, שאינו גורם לחיבור, להתקדמות, לכבישת היצר, מתוך בחירה, אלא גורם לשיתוק הכוחות ולריחוק רגשי, וכך מגדיר זאת שלה"מ: "יראת ה' תוסיף ימים", יראת ה' מאריכה את ימינו, ומבאר הגר"א 'יראת ה' אינה כשאר היראות והפחדים – ומדבריו מובן ששאר היראות והפחדים שיש לאדם הם גורמים לחלאים ומזיקים לבריאות הגוף, ויראת ה' אינה פחד! היא זו הגורמת להיות ולהוסיף חיים, כשחודרים עמוק ומסירים את הערפל, מבינים שיר"ש במובן הלא נכון זה בעצם תפיסת חיים שגויה, אם אדם חושב שצריך לפחד מהחטא ולהיכנס לבהלה, לדכדוך או לחרדה מהכישלון, ומאמין שהוא לא בסדר כיון שלא עונה על דרישות הבורא בעצם אינו מקבל את עצמו, את חולשותיו, את יצרו, ואף אינו יכול לקבל את סביבתו, ממילא הוא נמצא בשפיטה תמידית ההורסת כל חלקה טובה, ושמחה מנין ישיג? זו היא ה'יראה' המקצרת ימיו של אדם. וכאן המקום להודות לרב אריה וחיה אטינגר התומכים בי לצעוד בדרך אל ליבי פנימה ולהוציא בתבונה רבה ממעמקים את החכמה הטמונה שם ואת ההבנה לעצמי מתוך אמון, רגישות, עדינות, ואומנות רבה. ישלם ה' לכם כפועלכם הטוב ולהמשיך לחלץ אנשים מגלות נפשם אל אור הגאולה.

You cannot copy content of this page

error: Content is protected !!
דילוג לתוכן