גשרים – 'מפגש בין עולמות'. נשמע קסום, מרתק, מבטיח?

גשרים – 'מפגש בין עולמות'. נשמע קסום, מרתק, מבטיח. אך אם נרים את הכפפה נגלה את אותם אנשים שדווקא מפגשים יוצרים אצלם בלבול וצער אינסופי שסופו ייאוש, חידלון ונתק כואב..

זוגיות. אותו מקום שאמור להביא בכנפיו ענן של אושר והגשמת חלומות, עבור רבים מאיתנו הפך לזירת קרב שיש בה רק פצועים מדממים.

שמו של הרב אריה אטינגר, כמומחה בתחום ב-ה' הידיעה הצית בי סקרנות גוברת. מי האיש? מה בפיו? מדוע אנחנו שומעים שוב ושוב על מקרים שבהם הוא הצליח במקומות שאחרים הרימו ידיים??

הדס אפיק

—

גבעת זאב הישנה, רחוב עלמון.

הרב אטינגר ואשתו מקבלים את פני בחמימות. הנעימות הקורנת מפניו של הרב ממיסה מחסומים רבים. לרגע התחשק לי לשקוע באחת הכורסאות ולשתף בחיי האישיים…

איזו זכות לפגוש את אמן השלום בית!"

"בעלי יתקן את ההגדרה שתפרת לו", הגיבה אשתו בקריצת עין שובבה, "אבל קודם תגידי לי איך את שותה את הקפה שלך?"

מה רע בתואר שנתתי? לא מספיק מפרגן?

"רק תיקון קטן, אמר הרב, אני לא מתעסק בשלום בית אלא בשלום האדם עם עצמו."

לא ממש הבנתי… אתאזר בסבלנות.  

על הקיר תלתה תמונה מרהיבה עם הקדשה מחברי הקבוצות שהרב מחכים, נשקף בה נוף של ים פתוח ומעליו ציטוט: "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה" 

"אני קוראת את הפסוק ומבינה שאם חברי הקבוצה בחרו לצטט אותו – הוא אומר משהו…"

לגמרי נכון! משיב הרב אטינגר בחיוך, זה הדגל שמכוון אותי לאורך כל הדרך. לא תשמעי בחדר הזה עצות ופתרונות. התפקיד שלי הוא להביא את האדם למקום שבו הוא יבין את הכוחות הפועלים בתוכו לעומק וירגיש שלם יותר עם עצמו וממילא בעיותיו נהיות פשוטות יותר והוא מסוגל למצוא את העצה בליבו.

אבל שמעתי שאנשים עוברים תהליך דווקא באופן זוגי. אם המטרה היא לחיות בשלום עם עצמי אז איך בעלי קשור לפרשיה?

שאלה מצוינת! התשובה דורשת הסבר מעמיק.

בעצם התיאוריה שעומדת בבסיס הגישה שלי היא כזו: כל אחד מאיתנו נולד עם מבנה גנטי מסוים. הנפש שלנו צומחת ומתפתחת בהתאם לאקלים שהיא ספגה במהלך שנות הילדות, מדובר בחוויות עתיקות ועמוקות שעיצבו את הדפוס הייחודי לכל אחד ואחת מאיתנו. כך אנו גדלים ומנוהלים בהתאם לאותן חוויות. אז איך מתמודדים? יוצרים הגנות.

יש כל מיני סוגים של הגנות: פשוטות, מורכבות, מתוחכמות… 

כעת נבין משוואה פשוטה ובסיסית בנפש האדם: אדם שמחזיק בהגנה חזקה ולא מסוגל לוותר עליה מעיד ע"כ שבעומקי הנפש שלו הוא סוחב רגשות מאד קשים. "הגנה חזקה= פחד גדול"

"מרתק. אבל איפה הזוגיות בסיפור הזה?"

כעת נתקדם צעד קדימה: הבנו שכל בוגר וכל בוגרת נושאים איתם מסע של רגשות לא מעובדים שבהתאמה מדויקת הביאו ליצירת הגנות. 

אספר סיפור קלאסי להמחשת העניין: דוד נולד למשפחה ברוכת ילדים. הבית של דוד היה בתנועה מתמדת, סדר יום גמיש פלוס והבלגן חוגג. חפציו האישיים שוטטו ברחבי הבית, מדף הבגדים שלו התחלק עם שלושה אחים ובעצם, הוא גדל באווירה של 'שום דבר לא קבוע וצפוי'. דוד הלך לישון מידי לילה באי ידיעה לגבי שעת הקימה בבוקר ומקום הנעלים, הציצית ותיק האוכל. דוד, שהיה ילד חכם ונבון ניסה ליצור לעצמו 'אי של שלווה ופרטיות' בתוך כל הכאוס והבלגן. הוא לקח מחברת ריקה וניהל בה רשימת תוכניות מסודרת. במקביל הניח לעצמו מתחת הכרית את הבגדים ליום המחר, הוא גם פינה חלק במדף המשחקים שבו הניח את חפציו האישיים. כך היה ראשו של דוד עסוק בקדחתנות בבניית הגנה: יצירת סדר שיאפשר לחייו להיות צפויים ומתוכננים.

לא נתפלא, איפה, אם נשמע שתכונת האופי שדוד כה טיפח, גרמה למשגיח בישיבה לבחור דווקא בו לתפקיד נחשק: "אחראי על אוצר הספרים".

ואי שם בבית אחר נולדה לה ילדה ושמה רות. רות היא בת זקונים להורים מסורים שעול החובות מנישואי הילדים השכיח מליבם את שירי ומשחקי הילדות ורוח הנעורים. רות גדלה בסביבת מבוגרים רצינית, כבדה ואפרורית. מדי יום כשחזרה הביתה ניסתה להפיח רוח חיים: היא יצרה, הפעילה, הזמינה והפתיעה. כך ראשה היה עסוק בקדחתנות בבניית הגנה: יצירת פעילות שתביא לחייה צבע ועניין.

לא נתפלא, איפה, אם נשמע שתכונת האופי שרות כה טיפחה, גרמה לרכזת בסמינר לבחור דווקא בתפקיד של "ריכוז פעילות חברתית".

השנים חולפות, דוד המסודר ורות היצירתית גדלים ונפגשים. דוד, שהסדר והארגון שלו, שנראו כתחומי חוזק נפלאים, מודע בתוככי נפשו שהחוזקה שלו היא הגנה חזקה שבלעדיה הוא מאבד כיוון… גם רות נאחזת בהברקות והיצירתיות שלה כדי לצוף מעל המים. שניהם מציגים עוצמות נפלאות ומקסימות שאינן אלא קרש הצלה… ומה קורה במפגש ביניהם?? דוד פוגש ברות והברק השובב בעיניה קוסם לו, איזו יכולת זו לחיות חיים של גמישות, לתת ביטוי חופשי ליצירתיות שבתוכך, זה מדהים! הרי אני לא מסוגל לסטות בכי הוא זה מרשימת התוכניות הקשוחה שיצרתי אמש, והיא כזו קלילה, גמישה, מסוגלת לעגל פינות בקלות- עוצמה!! ואילו רות, מנגד, מתפעלת מדיבורו המיושב, מבגדיו המסודרים ומגוהצים למשעי, מרצף הנושאים שהיה אגור במוחו כמו בתוכנת מחשב… "וואו, היא חושבת בליבה, איזה כוח מדהים זה לנהל את עצמך בכזה שקט פנימי וסדר מופתי אני לא מגרדת את קרסוליו, מבולבלת שכמוני…"

הצלחת נשברת וגם הכוס. שנים חולפות, והברק בעיניים מתעמעם עד שנעלם ואת מקומו תופס מבט של אכזבה, תסכול, חוסר אונים וכאב. מה קרה?? לאן נעלמו העוצמות שכ"כ אהבנו והתפעלנו מהן?

זה בדיוק המושג שנקרא "הגנות מתנגשות" מה פירוש? ככל שאתגרי החיים מתעצמים כך כל אחד מהם אוחז בהגנה שלו חזק יותר ויותר, וכשההגנות 'צרות זו לזו' אז מתחילה הקטסטרופה. ננסה לתאר סדר יום סטנדרטי: דוד קם בבוקר לאחר שהכין אמש את רשימת תוכניותיו הקבועה והמאורגנת, הוא התעורר בדיוק ב7:00 ותכנן לשלוח את הילדים מצוידים היטב בסנדוויץ' מזין שהם אוהבים ובתפוח חתוך לרבעים. רות, לעומתו, מתהפכת במיטה עד 7:40 ואז היא מתעוררת עם הברקות נפלאות, היא חייבת לצלצל לרכזת בסמינר ולשתף אותה בתוכנית מדהימה שעלתה במוחה, הרכזת לא תהיה זמינה לאחר השעה 8:00 והשיחה חייבת להתקיים כעת. הילדים יאחרו קצת למסגרות, לא נורא, או שנשלח אותם עם ארוחת אקספרס של לחמנייה ושוקו. דוד מרגיש את העצבנות מטפסת עמוק בתוכו- עכשיו טלפון?? הילדים יאחרו! זה קטסטרופה! לחמנייה ושוקו- שומו שמיים!!

רות רואה את פניו המתכרכמות של דוד ותרעומת עולה במוחה, מה קרה? מה פשעתי?? ביג-דיל איחור קליל של רבע שעה! אני עובדת קשה ומפרנסת. אז מה אם העבודה שלי דורשת גמישות מבני הבית, עדיף שתהיה לילדים שלי אמא שמסופקת ומרגישה טוב עם עצמה, גם אם זה דורש לעיתים מחיר של שוקו במקום תפוח.

השעה 8:30 בערב. רות מסתובבת במטבח וילדיה סביבה, ידיהם דבוקות בשאריות בצק ופניהם מרוחות בשוקולד. הם מאושרים וגאים ביצירה. המטבח נראה כמו אחרי סופת הוריקן אך רות אינה רואה זאת, היא מאושרת ומלאת סיפוק. נקישות קלות נשמעות בדלת, דוד נכנס הביתה. לא ארכו יותר מחמש שניות ומצב רוחו נחת במהלומה חדה. הוא הרגיש שהוא משתגע! למה הילדים לא במיטות?? מי יסדר את הבלגן הנוראי הזה. הוא כבר מכיר היטב את תשובותיה של אשתו שתסביר בקלילות ש 'מה הבעיה, אני אסדר מחר בערב..' איך אני אשרוד את הבלגן המטורף הזה ?? אינני מסוגל להירדם כשאני יודע שמחר אני מתחיל יום בתוך ג'ונגל. הוא מעיף מבט לערמות הכביסה המתגבהות שלא טופלו בגלל חגיגת העוגיות, האושר של ילדיו כלל לא חדר לתודעתו, הוא רק חישב במרמור גובר את אותן שעתיים שהתבזבזו לריק ובמקומן הבית יכל ללבוש צורה…

כך מצטרפים רגעים קטנים וגדולים של אכזבה ותסכול. רות לא מבינה את דוד ומפרשת את צרכיו כצרכים של אדם לא תקין: מרובע, מקובע, ועקשן. דוד רואה את רות כאישה חסרת אחריות, חיצונית, תלותית, ילדותית ולא מבינה עניין…

הפרדוקס הוא שבדיוק אותה תכונה שנראתה לנו עוצמתית וקסומה ובדיוק היא זו שכבשה את ליבנו בסערה נהפכת לאויב הגדול שמאיים על שלוות חיינו… 

למה? 

כי נופל לאדם האסימון שבן הזוג שלו אינו עוצמתי כפי שדמיין, הוא סה"כ בן אנוש חלוש שמנסה להגן על עצמו ואינו מסוגל בשום אופן לוותר על דפוס הפעולה שלו ולהחליפו בדפוס אחר גם כשהדבר פוגע באיכות חייו כי הוא מונע מפחדים ענקיים שמשתלטים עליו.

וואו. עמוק ומדויק. כמה אמת יש בתיאור הזה… 

יצאתי נפעמת ועמוסת מחשבות והרהורים: אכן, עצות, הן דרך קצרה שמתבררת כארוכה ואם בכלל… 

העבודה הנכונה היא על הקטנת הפחדים. דרך ארוכה שהיא קצרה… אך מתגמלת!

הכתבה פורסמה במגזין משפחה, לקריאת הכתבה כ – pdf