החופש הגיע אלי, וגם אני הגעתי אליו. עם אנרגיות לוחמניות והחלטה אמיצה שהשנה יהיה אחרת. השנה אני לא נמחקת ולא מתמוטטת. לא מרצה וגם- לא מקטרת. לומדת להציב גבול ולא פוסעת אפילו פסיעה אחת שהיא מעבר לכוחותיי.
זה התחיל בנימה אגרסיבית משהו. הטלפונים והבקשות זרמו מכל עבר- "נו, מה התכניות?" "לאיפה נוסעים?" "עם מי אנחנו נופשים השנה??" "צפון או דרום?"
כל מילה בנושא הציפה בי כמויות של לבה פנימית חמה ותוססת. מורכבת מליוניי חלקיקים של חוויות מצטברות: שעות של שתיקה. חריקת שיניים. חוסר אונים. הסתגרות בחדר. תפילות נואשות… כל אלו חברו לקיטור גועש מאיים לפרוץ עם כל דיון ושיח בענייני חופשה. ואני- נאמנה להבטחה. הפעם אני מנצחת! חייבת ללמוד שיש דרך אחרת! די להקרבת קרבנות על מזבח המשפחתיות המפוארת במחיר של תסכול.
די להרמת ידיים
די לתחושה שאין מה לעשות ונעבור את השנים הללו…
יש לי כח. אני יכולה לשנות את זה! המושכות בידיים שלי ורק אני אייצר מציאות אחרת.
נשמתי עמוק והוצאתי את המילים: "לא". "אני לא יכולה" "השנה לא נח לי"
בני המשפחה היו מבולבלים ומתוסכלים. והם לא ויתרו בקלות…
"מה? מה ז'תומרת לא נוסעים?" התחרפנה חני
"אי, איזה מין משפחה אנחנו…" התלחששו אלישבע ואלימלך בקולניות, "בשביל מה יש חופש אם לא בשביל לבלות?"
הלחץ התגבר, דפיקות הלב נעשו מואצות ומבוהלות.
קבעתי פגישת חירום עם נעמה, שם פרקתי את זעמי בחופשיות: "מה אלוקים רוצה ממני, למען השם?" זעקתי בייאוש. "אני סך הכל ילדה קטנה ומבוהלת שלא סיימה להתבגר וכבר החיים הנחיתו אותה בצומת כזו מטורפת. אין לי חמצן! אין לי אוויר!"
הפגישה הקלה עלי. סיימתי אותה מרוקנת מאנרגיות קשות ומשחוררת להכניס אויר חדש של עוצמה ומנהיגות.
חזרתי הביתה וכינסתי את הילדים, ובמילים פשוטות ואנושיות. מלב אל לב, בגובה עיניים, שיתפתי בצורך לקחת חופש מהציפיות לנופש. "השנה אני לוקחת פסק זמן ולא אוכל לצאת אתכם. אם חשוב לכם לבלות אז קחו יוזמה, תכננו לכם נופש, איפה שאתם רוצים, עם מי שאתם רוצים. רק תקבלו מאבא וממני אוקיי סופי וברכת הדרך."
"לא שווה!" שוב חני, עם הרשות הפנימית שלה להביע כל רגש בלי לסנן ובלי להתחשב. אבל הפעם נשמתי את התסכול שלה פנימה. לא הדפתי ולא ברחתי. "את ממש צודקת, יקירתי, חבל שאני מאכזבת אותך. הייתי שמחה לפנק גם השנה"
"אז מה הקטע שאת לא מגיעה אתנו? עם מי נצא? כל אחד נוסע עם המשפחה שלו ורק אנחנו נתקעים כמו משפחה דפוקה! תראי את רותי, את נתנאל, את גרינפלד, ואת כ-ו-ל-ם, אף אחד לא עושה חופש מהחופש, בשביל מה יש חופש? בשביל לקחת חופש! את הרבה פעמים עושה דברים מוזרים לא כמו כל המשפחות….אוףףףףףףףףףףף"
כנראה שמשהו במבט השליו שלי גרם לחני להפסיק. היא ראתה שאני לא נלחצת, לא בורחת ולא מנסה לסתום לה את הפה ודווקא השלווה הזו הסבירה שאין עם מי להתווכח.
טריקת דלת. הכרזת מלחמה.
הכל צפוי והרשות נתונה…
שעתיים של מתח. נשימות ומשפטי חיזוק פנימיים עזרו לי לא להכנס לקרב אלא לתת לו לחלוף מעצמו.
הרוחות נרגעו מהר מתמיד והפתעות חדשות הפציעו
הייתה זו אסתי. אסתי העצובה, הממורמרת, הנסחבת עם שיירת זעטוטים ונראית תמיד כמו אחת שהחיים לא האירו לה פנים- תפסה את המושכות לידיים.
הזוגות הצעירים וצוות המתבגרים חברו לאגודה אחת ובניצוחה העדין והמתחשב של אסתי נוצרה שרשרת בילויים מדהימה! יום של לונה פארק. מסלול אתגרי עם זיץ ליילי בכנרת. קברי צדיקים, וגם שתי גיחות לפארק השכונתי עם מנגל ואבטיח. אברימי הצטרף לפרקים. הוא חזר מלא בסיפוק ונחת…
בשבוע וחצי הראשונים נשמעו נדנודים חוזרים ברקע, נסיונות פיתוי עם הבטחות ש"לא נשגע אותך" ו"את תשבי בצד כמו מלכה בלי להכין כלום".
וגם זה חלף. הקולות מבית ומחוץ הפסיקו להטריד ואני לקחתי נשימה עמוקה עמוקה.
קראתי ספרים על הספה, התפנקתי בשינת לילה שהסתיימה בשעת צהריים…
דאצ'ה אמיתי.
ודווקא אז זה הגיע.
יום שני בערב.
שבוע אחרון של בין הזמנים.
כל אחד בעניניו- עיתון, גמבוי, עיטוף ספרים ומחברות…
הבטתי בהם- ביקרים שלי ושל אברימי ופתאום הלב שלי התמלא באהבה וגעגוע.
זה היה רגש תמים וטהור.
זך מריצוי, נקי מקורבנות.
אהבה אחרת, אהבה של בחירה.
התגנבתי לחדר השינה עם חפיסת מקומונים.
חייגתי לכמה מתווכים ומצאתי את מבוקשי-
צימר מקסים בגליל במחיר של הדקה ה99 לסגור בו את ימי בין הזמנים.
בלי התארגנויות מסובכות, בלי אוכל מבושל וערמות של בגדים שמנסות לכפות על לחץ ורגשות אשמה.
ככה- בספונטאניות משוחררת ובחירה מוחלטת שחררתי הזמנה לחלל.
וכך יצאנו לנו, יום שלישי בנץ החמה- משפחה מורכבת. מאד מאד מורכבת עם אנרגיה שונה וחגיגית.
לא הצטלמנו הרבה, אבל תמונה אחת, פשוטה במיוחד, סיפרה סיפור שלם. אסתי, לרגליה גרביים בלבד , וסביבה חיימקה, רחלי ונחמיה, צוהלים, רטובים ומרוחים בשוקולד. וגם אני שם- כתפיים שמוטות, ושלווה של בוחרים.
במחשבה שניה
בני המשפחה היו מבולבלים ומתוסכלים. והם לא ויתרו בקלות…
התנגדות היא ההוכחה הטובה ביותר לצמיחה של משהו משמעותי.
זה הסוד של כוחות הטבע וזה גם סודה של הנפש- מול כל רצון יש התנגדות.
המטרה של ההתנגדות היא לבחון את הרצון, לזכך אותו, לשייף אותו עד שיהפוך ליצירה מדהימה.
אם הרצון לא עבר את מבחן ההתנגדות אז לא יהיה בו את היכולת לצאת לאור ולעמוד בכח עצמו.
זה סוד עצום, זו בשורה גדולה. כשמבינים את זה אז אפשר להתייחס להתנגדויות כעדות ותוקף לכך שאני עושה פה משהו חשוב ומשמעותי.
