אלישבע, אחת מחברות המפתח בקבוצה, התמודדה במשך שנים עם תחושות של ערך עצמי ירוד, תמיד חוותה את עצמה ככישלון חרוץ, היא הרגישה נחותה בחברת בני משפחתה הקרובה והמורחבת, בעבודה ובכל מעגל חברתי שהשתייכה אליו.
המצוקה הזאת הסבה לאלישבע הרבה כאב ותסכול היא פיתחה תלות לא פשוטה בסובבים, רגשותיה עלו ויורדו בהתאמה מושלמת לתגובות שקיבלה… אלישבע הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לרצות את כולם והתוצאה – התפרצויות לא פשוטות ותקופות מתמשכות של ירידה חדה בתפקוד…
כשאלישבע ובעלה פנו לטיפול זוגי המלצנו לה לעבור תהליך קבוצתי, אלישבע שללה מיד את הרעיון: "אני בשום אופן לא מוכנה להצטרף לקבוצה כזאת! אסור שאף אחד ידע שאני עוברת תהליכים…"
בעצם, הקולות שהחלישו אותה מבפנים היו: 'מה יגידו עלי', 'מה יחשבו עלי', וגם: 'בטח לא אצליח לבטא את עצמי…' 'אם אשתף בחולשותיי אחווה דחיה וזלזול'
אבל אנחנו שידענו את כוח הריפוי המדהים של הקבוצה לא שינינו את דעתנו, המלצנו לה לאזור כוח ולבוא למפגש אחד להתרשמות "מניסיון, אם תהיי מסוגלת לעבור תהליך בקבוצה אז תחווי צמיחה אישית והקלה משמעותית בתסמינים מהם את סובלת", אלישבע השתכנעה וסיכמה להגיע למפגש ניסיון.
לילה לפני המפגש התקשרה אלישבע והודיעה בהחלטיות כי לא תוכל להצטרף משום שבנה לא מרגיש טוב והיא איננה מוצאת לו סידור מתאים… לא הופתענו מכך, אלו התנגדויות פנימיות וטבעיות שהמטופל חש לפני תהליך משמעותי שעלול לגעת בהגנות ולסדוק את אזור הנוחות שאליו התרגל.
שיתפנו את אלישבע בתחושותינו והסברנו לה שזו התנגדות טבעית…
***
יום שלישי בבוקר, הקבוצה מתאספת.
אלישבע נקשה קלות על הדלת ונכנסה במהירות ובמבוכה, היא התיישבה מיד בצד המעגל והרחיקה מעט את הכיסא אחורה, כמבקשת להיבלע ולהיעלם.
אלישבע שתקה במשך כל המפגש והתחמקה אף מיצירת קשר עין.
***
שוב מגיע יום שלישי, הקבוצה מתאספת. הפעם, לפרקים, בקע אור חלש של סקרנות מעיניה של אלישבע, היא האזינה בהתעניינות לשיח הטבעי והפתוח שזרם בנינוחות בין חברות הקבוצה, המשוב הכנה שהיו בו פתיחות ואמת ממש הפתיע אותה, היכולת לדון בלי חסימות בחולשותינו ותחושותינו מבלי לפחד מתגובות של שיפוטיות או זלזול, נראתה לה זרה ומפתיעה…
יום שלישי. רבקה, משתתפת ותיקה, נכנסה סהרורית ומתנשפת "אני חייבת לשתף אתכן" פתחה וסיפרה "שוב, התלמידה הזאת הוציאה אותי מדעתי! אני חייבת להבין מדוע הקטנטונת הזאת מצליחה כ"כ לערער אותי???
אתמול כשנכנסתי לכיתה, מייד קלטתי במבט שלה שיש לה תוכניות… הלב שלי דפק ומצאתי את עצמי מתחננת לה' מעומק הלב שיחלץ אותי מההשפלה הזאת, היא עושה ממני ג'וק, היא מוציאה אותי עלובה, מתרפסת, חנפנית, וכל מיני התנהגויות שאני לא סובלת בעצמי….. מי היא שאני כ"כ מתרגשת ממנה??
"איך בדיוק התנהל השיעור?" בקשה רות לדעת. "ספרי לנו את כל הפרטים."
"כמו שכבר סיפרתי," רבקה התנשמה בכבדות והמשיכה "התלמידה הזו היא כריזמטית ומוכשרת, כמעט מחוננת. בת להורים מפורסמים ומוצלחים.
אמא שלה ממש דמות חינוכית. היא שולחת את כל העולם לטיפול חוץ מהילדים המושלמים שלה…
מתחילת השנה הרגשתי שמתנהלים בינה לבייני מאבקי שליטה סמויים.
כשאני מודיעה על נושא למסיבת חנוכה אין סיכוי שהמילה האחרונה תהיה שלי, היא החכמה והיא הקובעת..
הקרב תמיד אבוד מראש, אני מרגישה ממש מיותרת בכל התפאורה הזאת, בא לי פשוט לפנות את הקתדרה ולברוח.. ולא לחזור יותר לעולם!!
דמעות נקוו בזויות עיניה של רבקה… רבקה המורה המצליחנית והמבוקשת נראתה חסרת עונים ואבודה.
שתיקה מכבדת שררה בקבוצה.
חלפו כמה דקות עד שנשמעו תגובות של עידוד בין החברות: "החברה' האלה, שחושבים שהם מושלמים הם הפרויקטים הכי קשים!" – הכריזה מיכל בפסקנות.
"גם לי הייתה פעם כזו תלמידה והיא חיסלה אותי, הנס שלי הוא שיש לי קשר טוב עם המנהלת והיא ערבה את ההורים עד ששלחו אותה לטיפול רגשי והמצב התחיל להתאזן.."
בשלב זה ראיתי צורך להחזיר את הקבוצה לעבודה "בואו ננסה לבחון את הסיטואציה בפסים של 'כאן ועכשיו'.
למעשה, רבקה, את מתארת התמודדות לא פשוטה מול תלמידה.
כעת, נזיז את פרטי הסיפור הצידה ונתמקד ברגשות ומערכות היחסים: כשאת מזהה מאבקי שליטה את מרגישה מאוימת.
מה קורה לך מול חברות הקבוצה בעניין הזה של שליטה וכוח? רבקה זזה באי נוחות, "האמת היא שיש מישהי מחברות הקבוצה שהנוכחות שלה מאיימת עלי ומאתגרת אותי, אבל קשה לי לומר מי זאת"
"מה, לדעתך, חוסם אותך?" שאלתי, "אני לא יודעת…" ענתה במבוכה.
"אולי אותה סיבה שגורמת לך לחוש מאוימת גם חוסמת אותך כעת? אולי התחושה הזו, שהיא עליונה עלייך, תתעצם כעת כשתתני לה את המנדט??" הצעתי.
"מדויק!" – ענתה בהקלה.
"וכשהיא תקבל ממך את ה'אישור' הזה שאת חווה אותה מוצלחת ממך, אז מה היא תרגיש?" המשכתי לשאול.
"קודם כל, היא תזלזל בי על זה שתמיד ניסיתי לשחק כאילו אני מפרגנת לה את המקום שלה בקבוצה, ובעצם אני מקנאה בה…"
"זה מדהים לשמוע אותך כזו כנה ואמיתית"- לחשה רות.
"את רואה את עצמך כקנאית?" שאלתי.
"כן מאד!, כבר מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי מרגישה קנאית ולא מסוגלת לפרגן… זכור לי סיפור נוראי שמלווה אותי כל החיים… בכיתה ו' הגיעה אלינו חברה חדשה והרגשתי שהיא כובשת את מקומי בסערה… היא הייתה יותר כריזמטית ומוצלחת והנוכחות שלה ממש איימה עלי, אני מתביישת לספר מה עשיתי כדי להגן על עצמי…"
שוב בצבצו הדמעות בזויות עיניה של רבקה "מעל פני השטח שידרתי נאמנות ופרגון, נתתי לה את כל המקום. אבל מאחורי דיברתי עם חברותי על זה שהיא לא מספיק צדיקה ולא מקפידה על ההלכה ותקנון הצניעות… עשיתי את זה בשיא הפיקחות כדי שאף אחת חלילה לא תזהה את הקנאה האיומה שעמדה מאחור, אבל בתוכי הרגשתי זוועה!!"
כך התגלגלה לה שיחה של התבוננות עומק פתוחה ואמיתית.
כשלפתע זיהיתי בעיניה של אלישבע רצון להשתתף ולפרוק משהו.
פניתי אליה ושאלתי לרצונה.
אלישבע פתחה וסגרה את פיה חליפות ולבסוף תמצתה את סבך רגשותיה למשפט קצר: "במפגש היום למדתי המון!"
***
חודשיים חלפו. אלישבע לא ויתרה על שום מפגש. היא התייצבה מידי יום שלישי בשעה היעודה וגמעה בשקיקה את כל חילופי הדברים.
ממפגש למפגש החלו חומות ההגנה להיסדק מעט, בתחילה הביעה משוב במילים ספורות, וכשחשה את האמפתיה וההכלה שהביעו חברות הקבוצה קיבלה כוחות לשתף ולצאת למסע של עבודה פנימית ומעצימה.
