אבא יצא שקט מבורך ירד על הבית.
כוס מים עם קרחונים וטישו רטוב שמחה בנאמנות חמימה עגלי זעה ממצחי.
הדלקתי מזגן על 16 ומיהרתי למטבח. פחות מארבעים דקות חלפו עד שיצאה מהתנור תבנית שקעים, מדיפה ניחוח מזמין של שוקולד חם.
נקישות קלילות על הדלת ולחיצה על הידית. שמעון ואלימלך נכנסו הביתה בחיוך רחב וגוו זקוף, לא לפני שהקפידו לחלוץ את נעליהן הרטובות ולתלות את המעילים במתלה שבחוץ.
"ש- לום אמא! קרא שימי לעברי בנימה השמורה לבני גילו. "אני מריח פה משהו טוב?" קרץ אלימלך בשובבות
רגע של נחת שערכו לא יסולא בפז 'נראה אותך מגיעה לכאלה הישגים בתוך משפחה מורכבת, מה שחסר לך זה לגדל ילדים שלא שלך… למה לסבך את החיים בדיוק עכשיו, כשהכל כל כך נפלא?? למה להכניס ראש בריא למיטה חולה? כמה כוחות נפש וכספים הוצאתי כדי להבריא את חיי וחיי ילדיי. וכעת- גיטה!'
"אמא", קטע שמעון את חוט מחשבותיי והביט בי במבט חד "הכל טוב??"
"מישהו פה שואל אם הכל טוב? השבתי ספק לעצמי ספק לשימי בנזיפה. "יש יותר טוב מזה?" המשכתי תוך שאני מחווה ביידי בתנועה מעגלית.
מורגל בסצנה סתם הבחור את פיו וחייך בעונג. אחרי הכל, גם הוא טעם על בשרו חיים שיש בהם אינסוף טלטלות קשות של מתח, ייאוש, חידלון וחוסר אונים. וגם הוא- כמוני, למד להעריך וליהנות מהחיים שלנו- שלמרות החסר הגדול היה בהם מרחב נפלא של שפע, יציבות, בטחון וחמימות.
מבט של הערכה חלף בעישוניו של שימי ופגש בעיניי שלי. הרגשתי את עיניו מעבירות לי מסר עוצמתי ללא מילים, מין בקשה של- 'תישארי חזקה, אמא' ואולי גם- 'תודה על כל רגע שאת מרימה ראש ובוחרת בחיים'.
הסטתי את עיניו, בורחת מהתחייבות. משהו בביטחון שלי התערער מאז פלשה גיטה לחיי. לא רוצה לאכזב את שמעון היקר שלי, פוחדת להחזיר את אחד ממבטיי הנחושים שמבטיח שהכל בשליטה.
לא.
הכל לא בשליטה.
בסיבוב חד פנה שמעון לתנור המטבח רכן לעבר התבנית וחילץ ממנה שלושה מנות, אח"כ, ביצירתיות שובבה שלף ממעמקי המקפיא קופסת גלידת וניל, קרץ ממנה כדורים צחורים וזיגג עליהם עיטור שוקולד.
ככה אני אוהבת את הבחורים שלי, גם אנשי ספר וגם אנשי מעשה- ממש מענצ'לעך!
הבטתי בו מרחוק, רואה את השכפול שלי… הילד קלט בחושיו החדים שיש איזו עננה בבית, הוא לא שקע וגם לא דרש מידע ופרטים. שומר על מרחק בטחון ומתעסק בדברים משמחים יותר.
***
השעה 3:40 בלילה.
מה זה היה?
התעוררתי באחת, שטופת זיעה. רקותיי הלמו בקצב לא סדיר. פתחתי את שידת המגרות שליידי ושלפתי משם מחברת ועפרון. כן, זו טכניקה מעולה שלמדתי באותה תקופה שבה היו משתלטים עלי חלומות מהסוג הזה- אני משחזרת בכתב את פרטי החלום באופן מיידי, לפני שהסיפור ייעלם מהתודעה ויותיר מאחוריו מסך עשן.
"אני ילדה קטנה, בערך בכיתה א', יושבת על כרכרה עם אחי ואחיותיי. אנחנו נוסעים נסיעה שקטה ונעימה, אבא הוא הרכב, משתלט היטב על הסוסים. לפתע קורה משהו לא ברור, הסוסים מתחילים להשתולל והמושכות נשמטות לאבא מהידיים. אבא צועק בבעתה, אני זוכרת את הבעת פניו המזעזעת ורוצה למחוק את התמונה הזו. הכרכרה עוד רגע מתהפכת… מאותו רגע הכל הופך לסיוט…" ואז אני מתעוררת.
סגרתי את המחברת וניגשתי לכיור, מראה פני האומלל ניבט מבעד למראה וגרם לי לתחושת דחייה עזה "לא, שיפי", אמרתי לעצמי במילים ברורות ומפורשות, "את לא נראית כך! העיניים שלך לא דואגות, הפנים לא חיוורות, והפה- למה הוא כל כך קמוץ??" שטפתי את פניי כמה וכמה פעמים, כמו מקלפת מהן ממש בכח שכבות של דאגה ואז עצמתי עיניים ונשמתי עמוקות. "את לא תחזרי להיות שיפי ההיא- שהמושכות נשמטות לה מהידיים. החלום הזה הוא לא אמיתי. הוא רק משקף את הדאגות שהשתלטו עלייך, אבל זה רק פחד ודמיון. זו לא מציאות! זו לא מציאות! זו לא מציאות! כן שיפי, תקשיבי לי טוב- זו לא מציאות!! את שומעת אותי? ז-ו ל-א מ-צ-י-א-ו-ת.
אף אחד לא יכול להשתלט עלייך
זה רק הפחד מהפחד שמערער אותך ומספר לך סיפורי אימה.
יהיה מה שיהיה. את חזקה, את יכולה, את מסוגלת להכל.
אל תיכנעי ואל תתני למפלצת הפחד לנהל את חייך.
הכל בסדר
הכל בסדר
הכל בסדר."
פקחתי את עיניי לאט ושוב נשמתי עמוקות. החזרתי מבט מלא משמעות לדמות שמולי וחייכתי אליה. החיוך היה קצת עלוב, היו בו קווים של היסוס וסימני שאלה. כן, לא אשקר את עצמי, אין לי בטחון מלא וההצהרות החגיגיות שהכרזתי היו רק יריות פתיחה. הקרב עוד לפני, ותוצאותיו?
—ימים יגידו.
הרב אריה אטינגר…
"ההצהרות החגיגיות שהכרזתי היו רק יריות פתיחה. הקרב עוד לפני, ותוצאותיו? —ימים יגידו."
פעם שמעתי משפט יפה- "הפחד הוא בהווה על העתיד בעקבות העבר"
זה הסיבה ש'מי שמאמין לא מפחד' כי ככל שנהיה מסוגלים להאמין שבורא עולם שרוקם את תכנית חיינו – גם ייתן לנו את הנתונים המתאימים, ונשחרר שליטה מלתכנן את העתיד, חיינו יהיו שקטים ויציבים יותר.
יחד עם זה יש גם את המקום של עבודה על הפחדים מהעבר והגדלת בניית האמון שלנו בעצמינו, העבודה הזו מאפשרת לחיות את החיים ביותר רוגע ושלווה.
