זהו זה. ברוך השם, גם החתונה הזאת מאחורינו. כמה חששות ליוו את הבת, כמה תפילות, איזו תקופת שידוכים מאתגרת, אלו הצעות מבזות, והכל בגלל שהיא מתמודדת עם משהו כל כך קטן בגבורה רבה כל כך. אבל הנה, בחסדי שמיים הכל הסתדר, החתן נמצא, מתמודד גם הוא עם בעיה קטנה, החופה נעמדה, הטנדר עם הזוג הפליג לדרכו. האבן שעמדה על הלב ירדה. מזל טוב.
מובן, נכון? מי שהתמודד עם בן או בת שנכנסו לקטגוריית "שידוכים מאתגרים" יצליח גם להרגיש. אין לקנא בלחץ שההורים נתונים בו מאז הוגדר הילד או המשפחה כמחוץ לסטנדרט, כשהחשש מפני מציאת שידוך תופס חלק נכבד, אם לא את המקום הראשון, בהתמודדות. תחושת ההקלה שבנישואי ילד כזה גדולה וכן גם רגשות השמחה וההודיה, ולא לחינם, אלא שיש גם את היום שאחרי החתונה, את הרגע בו החתן והכלה עומדים מול ההתמודדות של בן הזוג, בנוסף להתמודדותם הם. הם היו מוכנים לכך מראש, אין בכך שאלה, מוכנים ונכונים לקחת את העול הנוסף, אלא שכל זה לא מוריד מגודל ההתמודדות. ובהגיע רגע המשבר או הקושי, מישהו נמצא שם בשבילם, להסביר, להדריך ולכוון? מישהו עוזר להם להתגבר על המהמורות בדרך? מישהו מושיט להם יד ויודע לענות על השאלות המתעוררות, והאם הם עצמם מחפשים את היד המושטת ותרים אחריה?
שידוכים מאתגרים – היום שאחרי
את הנושא הבוער הזה עוררה קוראת בעקבות הכתבות האחרונות בנושאי השידוכים, בדגש על השידוכים המורכבים. "לא מספיק לחתן אחד עם בעיה רפואית באחת עם בעיה נפשית ולשמוח שהתחתנו וזהו", היא כתבה בכאב, "שידוך כזה דורש ליווי קבוע לפחות בשנים הראשונות. יש להם התמודדויות עם קשיים, בעיות של הצד השני ושל עצמם, אכזבות, דברים שכן הסתדרו ושלא הסתדרו וכו'. מדריכים ומדריכות לפני החתונה לא מספיקים במקרים כאלו."
יש כאלו שיחלקו על הקביעה, חלקן של האימהות עמן שוחחנו אפילו התרגזו. למה לשים עליהם תווית של בעייתיים? הן שאלו בתסכול, הסייעתא דשמיא שמלווה כל זוג, וביננו כולם צריכים לגשר על פערים, תלווה גם אותם. למה לחפש בעיות ולהוסיף על ההתמודדות שגם כך קיימת?? לעומתן, אחוז גבוה באופן משמעותי של המתושאלות הודו שהנושא מטריד אותן ושמחו על עצם העלאת הנושא הקריטי, כהגדרתן. "אני חוששת לגורל הבית של הבת", הודתה אם לבת הנשואה קרוב לשנה (לתשומת לב, הפרטים שונו!), "היא מתמודדת עם מחלה כרונית שאינה מסוכנת. חתני, לעומתה מתמודד עם קושי תקשורתי ורגשי. עם כל ההכנה הנפשית לא היא ולא אנחנו ידענו לקראת מה היא הולכת. הבת שלי מרגישה נורא, היא, המוכשרת, הזורמת ואהובת החברות, צריכה לתמוך בבעלה ולהתמודד עם כל מה שהלקות התקשורתית שלו כוללת, מלבד להתמודדות שלה עצמה עם הקושי הרפואי."
"מכירה בחורה מקסימה מבית שאינו מתפקד, בלי תמיכה משפחתית. היא עצמה בריאה בנפשה ומוצלחת במיוחד. אחרי שנים של חיפוש אחרי האבדה, קיבלה הצעה של בחור עם משפחה תומכת, מתמודד נפשית. הבחורה הסכימה בלית ברירה, אבל במבחן המציאות השידוך הזה לא החזיק מעמד. יתכן שאלו הזוג היה מקבל הכוונה ותמיכה בתקופה הראשונה, חורבן הבית הזה היה נמנע."
"לא יתכן לזרוק למים העמוקים בן או בת להתמודדות כפולה", אומרת אשת חינוך שמכירה היטב את הנושא, "אם היו שואלים אותי הייתי אומרת שכל זוג צריך הדרכה בשנה הראשונה לנישואיהם. כשמדובר בשידוכים מורכבים אינני מבינה איך אפשר לחשוב אחרת. בני זוג שכל אחד מהם זקוק לתמיכה, ונדרשים גם לתמוך בהתמודדות נוספת, שלא מוכרת להם, חייבים לפחות לדעת לקראת מה הם הולכים ואיך עליהם לנהוג בשטח. הם גם צריכים מישהו שיספוג את האכזבות שלהם וידע בשעת הצורך להזכיר להם שגם בן הזוג שלהם מתמודד… במקרים כאלו שמגיעים אליי אני נוהגת להמליץ על ליווי והכוונה, ואינני מקבלת על כך אחוזים… הרווח היחיד שלי הוא כשאני רואה את הזוג עולה על דרך המלך ואת המשפחה היפה שהם מקימים."
………………………………………..
דרושים: מדריכי נישואים מאתגרים
כשנכנסנו לעומק, הקושי עמו מתמודדים המשתדכים הוא החוסר באיש מקצוע ייעודי. "בחודשים הראשונים בתי לא שיתפה אותנו", ממשיכה האם לבת עם המחלה הכרונית, "רק לאחרונה שאלה אותי לאן לפנות, כנראה כשל כח הסבל. העצוב הוא שאין באמת כתובת לפנות אליה, חשבנו על מדריכת הכלות, על יועצת זוגית או רגשית, ופסלנו את כולם, זה לא ממש התחום שלהם. מי כן? הלוואי שהייתי יודעת." וזאת באמת שאלה הרת גורל, אין כאן רק את עניין המקצועיות, אלא גם את ההתמצאות בקשיים מורכבים, מישהו שיוכל לנתב את בני הזוג, שהוא גם מכיר את הקשיים הספציפיים ואת מה שעובר עליהם, ולא רק מניסיונו כמדריך חתנים ולחילופין כמטפל זוגי או משפחתי.
…………………………………………
הרב אריה אטינגר מתמחה בזוגיות והתמכרויות, מכיר את הסוגיה מניסיונו הקליני וגם ממציאות חייו המורכבת והוא מספר על זוג שליווה: "הגיעה אליי אישה בעלת תשובה שסללה לעצמה דרך חדשה בניגוד לדעת הוריה. לאורך שנות החזרה בתשובה היא עברה עליות וירידות בקשר עם הוריה, אך עם השנים, אחרי עבודה מאומצת, הצליחו איכשהו ליישר הדורים ולבנות גשר שמאפשר תקשורת שיש בה כבוד בסיסי. ההתמודדות האמיתית התחילה דווקא לאחר הנישואים. אותה אישה, נקרא לה אביטל, זכתה להינשא לבן עליה אמיתי כשאיפותיה, גם הוא מרקע דומה. אבל בניית בית בתנאים אלו זהו אתגר לא פשוט, ואביטל מצאה את עצמה תחת לחץ נפשי כבד. היה עליה לשדר להוריה שהחיים דבש, הנה זכיתי לממש את חלומותיי… אך המציאות המאתגרת, בתוספת הצורך למרוח חיוכים בלי להעז לשדר את הצורך בתמיכה מנטאלית וכלכלית הייתה קשה.
כשאביטל ובעלה הגיעו אלי, הם כבר היו ממש בקצה. שפופים, מדוכאים ומיואשים ושידרו תחושת חוסר אונים… זה היה כמה חודשים אחרי לידת הבן הרביעי. אביטל חיוורת, מדווחת על ירידה דרמטית ביותר בתפקוד. בעלה שפוף, שערותיו מתחילות להלבין, לא מצליח לתזז בין עול הבית והפרנסה הוא ישן עד שעות הבוקר המאוחרות, מעשן בשרשרת או שוקע בפלאפון. ההורים משני הצדדים בעלי מעמד גבוה, גאים לתמוך בילדיהם המוכשרים, אלו שמשקיעים בקריירה טובה ומביאים כבוד ונחת… אביטל ובעלה משום מה נשמטו מהרשימה. הם בחרו לעצמם מסלול שונה, ושיהיה להם בהצלחה! אבא ואמא לא מעלים על קצה דעתם כמה המציאות קשה. תמיכה קהילתית- אין, ילדיהם דמויות אלמוניות בחברה החרדית, פרט להשאלת שקית חלב ושלום לבבי בחדר המדרגות.
הסיפור הזה הוא דוגמה קלאסית למורכבות- מסתובבים בעולם אינסוף זוגות שמתמודדים עם מתח עצום של קשיים אישיים ואי יכולת לקבל תמיכה חברתית. גם אלו שכן זכו במשפחה או חברה עוטפת, אך מתמודדים עם מציאות חיים שונה- לא מקבלים את המעטפת הנכונה והמדויקת לסיפור חיים הספציפי והייחודי להם. ותמיכה לא נכונה עלולה להוביל למקומות ממש לא פשוטים. דוגמה אחת מרבים: אדם שעומס הרגשות הביא אותו להתמכרות או ירידה רוחנית דרמטית. בני המשפחה של אשתו רואים את המצב ועיניהם כלות. הם נכנסים למתח עצום, ובלי כל הבנה וידע מקצועי מפעילים על בתם לחץ, לנגד עיניהם עומדת מטרה אחת ויחידה: החתן שלנו חייב ליישר קו, ובהקדם האפשרי!
אני חייב לומר בכנות שהלחץ שלהם הוא הכי אנושי ונורמלי. הם למעשה משליכים את הרגשות שלהם על בתם, וזה בסדר, אבל חשוב להבין שלאדם קרוב, מעובד ככל שיהיה אין את היכולת למחוק את רגשותיו האישיים ולטפל בסיפור בצורה יעילה ומדויקת!
בדוגמה שהבאנו, לחץ רק יחריף את המצב. אותו אדם שהידרדר להתמכרות הגיע לכך בגלל לחץ נפשי, וכעת- התוספת של המשפחה רק תוסיף שמן למדורה."
טיפול מקדים יכול היה למנוע את ההידרדרות הזו?
"בגדול, סביר להניח שכן. אדם שמגיע למצב של התמכרות בעצם מספר על מצוקה רגשית לא פשוטה וצורך עצום בהכלה שלא הגיע על סיפוקה.
תפקיד המטפל להביא את האדם למקום בטוח ומוגן עם עצמו ללא תלות בסביבה, המטפל עושה תהליך מקצועי ויסודי שנוגע בכל אותם חלקים שבהם האדם לא מקבל את עצמו. לעיתים קרובות מאד אנשים חושפים בקליניקה חלקים שלעולם לא העזו לשתף בהם איש! זו הפעם הראשונה שהם מרגישים בטחון לפתוח את חולשותיהם ולהישיר מבט לתוככי הנפש. רק אז יכול להתחיל בס"ד תהליך של ריפוי ובנייה אמיתית.
אחרי שהסברתי שהתהליך המדויק הוא בניית אמון ללא מתן עצות והדרכות, וללא הפעלת לחץ נגד בחירותיו של המטופל, אני חושב שחשוב לחפש איש מקצוע שעובד בגישה הזו."
"בשל הצורך שעלה מהשטח, החלטתי לפתוח קבוצה חזקה עם ייעוץ מקצועי של נשואים חכמים עם מודעות עצמית, וזאת כדי לתת להם במה נרחבת, וטובה, לקבל את הכלים הנדרשים, גם לאלה המורכבים", מפתיעה הרבנית פישר – יו"ר ארגון בית לשמי, "זכיתי לערוך שבת לכ – 100 משתתפות הזקוקות לזיווג והבאתי את הרב אריה אטינגר לטעימה של הכוונה וייעוץ כללי. יצאנו מחוזקים, והוספנו כלים והכוונה מערכתית. כעת, עם פתיחת המיזם, פניתי שוב לרב אטינגר, שמעבר למקצועיותו, יש לו גם את ניסיון החיים האישי שלו. ביקשתי ממנו הכוונה וליווי והוא נרתם לעניין וחיזק את הידוע לי על הצורך העצום של הזוגות המתמודדים עם חוסר אונים ומורכבויות קשות ואין להם לאן לפנות. כולי תקווה שהמיזם הזה ייתן מענה לזוגות אלו. מלבד המיזם החדש, בת לשמי זכה לפתוח קבוצות לייעוץ לזוגות בפריסה ארצית, בבני ברק, קרית ספר, ירושלים, בית שמש ועוד היד נטויה, וכן מפנה לייעוץ פרטני שמסייע לשלמות בתים בישראל."
……………………………………………..
הזכרתם את עניין "אין חבוש מתיר עצמו…", שאלנו את הרב אטינגר, וההורים, עם הדאגה והחרדה הטבעית שלהם מוגבלים ביכולתם לעזור בצורה נקייה. האם כדאי, לכל הפחות, שהם ימליצו להם ללכת לטיפול?"
"זו שאלה חשובה. התשובה לא ממש פשוטה… מניסיוני, ברב המקרים, כשאדם מסרב ללכת לטיפול ויוזם הפניה הוא הורה, אז המצוקה היא יותר של ההורה ופחות של הילד. אם הילד סובל ומעוניין לעזור לעצמו- הוא ימצא את הכתובת. ואם ההורה במצוקה- אז כדאי לו לעזור לעצמו. (בסוגריים: כדאי לקחת בחשבון את העובדה שבדרך כלל ילדים מסירים מעצמם אחריות כשההורים לוקחים אחריות יתר, זה 'ריקוד' בעייתי ששווה להשקיע כדי להפסיק אותו.)
כך גם לגבי סיוע במימון: אני לא נגד סיוע למי שרוצה לעזור לעצמו ומתקשה לקבל עזרה בגלל מוגבלות. אבל אם ההורים סובלים ומנסים 'לחסוך' לילדיהם עלויות כדי להמריץ אותם אז כפי שכבר אמרתי, הזוג עצמו לא חסר אונים וממילא פחות יתגייסו לתהליך.
אני זוכר שבתחילת דרכי ליוויתי זוג שפשוט 'הובלו' לקליניקה: האב של האישה יזם את הפניה, אחיה שילמו, האמא הסיעה אותם הלוך וחזור כולל שעה המתנה והאחות שמרה על הילדים לאורך כל שעות ההיעדרות מהבית… מיותר לתאר שמוטיבציה אמיתית לא הייתה שם, וההתקדמות בהתאם.
במשפט אחד: כשאדם לא הגיע לנקודה של רצון אמיתי לשינוי, אף אחד לו יוכל לעשות זאת בשבילו"
