אימא (כמעט) מושלמת

האמא הטובה ביותר

מי לא רוצה לזכות בתואר "האמא הטובה ביותר"?

מי לא משתוקקת לראות את ילדיה מאושרים, בזכותה?

כולנו שואפות להיות האמהות המושלמות.

אך בפועל, רגעים של תסכול לוחשים לנו בזעם כי אנו רחוקות מן הכתר.

תחושות חולשה ורפיון מזרימות בנו מחשבות שליליות – כי לא לנו נזר 'אם המלכות'.

ימים של עשיה בלתי פוסקת, טרחה ומאמץ לבצע את התפקיד היהודי, הייעודי, מייצרים את נקיפות המצפון הידועות.

כיצד נחיה עמן בשלום, איך נשמח בלב שלם עם מתנת האמהות היקרה מפז?

לקראת ימי החופשה, בה נשב יחדיו בבית, אם וילדים. צעדנו לביקורים חשאיים.

הן פתחו את ביתן ולחשו לנו סוד. סיפרו בכנות על האופי האישי שלהן, שיתפו בחשש כי אולי הוא מעכב בעדן להיות האמא המושלמת.

הקשבנו להן, רשמנו בתשומת לב על הדף והגשנו לגב' ח. אטינגר מטפלת אישית וקבוצתית בגישה דינמית.

היא הגיבה לכל אחת, נתנה פרספקטיבה בהירה על פי האופי המדויק שלה.

פתחנו עיניים, הרחבנו לבנו באושר, טפחנו להן על השכם: את האמא הטובה ביותר!

—

משתפת: ל. רוטמן

אמא של: יוסי, מוטי, ולאהלה.

מזכירה בסמינר.

אם רק לא הייתי: עם חרדות.

אז הייתי אמא מהאגדות.

מחר יוצאים לטיול.

הילדים הלכו לישון מאושרים. מדמיינים רכבת ארוכה, מתפתלת בין הרים גבוהים וצמחיה מרהיבה.

רק אני מתפתלת בין הרים של פחדים, מסתבכת בצמחיה עבותה של חששות.

הטיול המתוכנן מצייר בתוכי תיאורים פסימיים ואפילו מחרידים.

אנו בתחנת הרכבת, ולפתע, כמו בכל סיפורי הבלהות, מוטי נופל אל פסי הרכבת. אני מצטמררת במיטתי, שקועה בסיטואציה, שומעת מאי שם צפירת רכבת. אויה! הרכבת שועטת, ומוטי— מוטי!

מה אעשה במצב כזה? אני בונה תרחישים, מתכננת חילוץ: אקפוץ אל הפסים, ללא ספק. אמשוך אותו במהירות שיא…

ה' מרחם עלי, ועל אף שרירי המכווצים מפחד, אני נופלת אל שינה עמוקה, מלאת חלומי ביעותים. אוגרת מעט כוחות ליום ארוך, מלא ברגעים מלחיצים, מדאיגים או מעוררי חרדה. אז אכסה על כל אלו בחיוך רחב וחביב ועוד אטפח למארגנת על השכם:

ממש תודה! כמה נחמד לצאת לפעמים. כמה טוב להתאוורר.

—

ש. פולק

מחנכת בכיתה י"א

אם לשש חמודים

אם רק לא הייתי: מושלמת

אז הייתי האמא המושלמת.

אם בראש חודש לא תמתין לילדים סעודה חגיגית, הפתעה מרשימה וסיפור מתח חדש, שילווה את מהלך האכילה – זה אסון.

אם בחופשה הגדולה, מיד כשתאיר החמה, לא יתלה שלט מאיר עיניים בחדר הילדים – עם תוכניה בנויה, אטרקציות, חוויות והווי – זה איום.

אם לא תהיה בכל יום שעת איכות עם כל ילד, הכוללת משחק אהוב, שיחה אישית ושיתופים – זה נורא.

החתירה הבלתי מתפשרת אל השלמות כוללת את הקופסאות המאורגנות במקפיא (שלא יהיה חסר כאן אוכל!), הניקיון המבהיק (ילד צריך בית מפוקסס!), הביגוד המושלם (ילדה עם חור בגרב?!) וכל מה שיעניק לילדיי את כל צרכיהם באופן מקסימלי.

הרי אמא יש רק אחת.

עלי להעניק להם את כל החוויות, לפתוח להם אינספור אפשרויות ולתרום להם את מלוא אהבתי. באופן מושלם.

בסוף יום מתזז, מתיש וסוחט, מלא בסיפוק, אני משתוקקת להעניק להם עוד דבר מה נוסף: אמא שלווה.

—

מירי רחמים

רכזת מועדון גמלאיות

מדריכת טיולים, מורה להתעמלות מים

אם לנשואים ול- 2 נערות סמינר.

אם רק הייתי: פחות דינאמית

הייתי האמא האידאלית

"אמא, מתי נצא?"

"המ… ברור, בואי נבדוק רק מתי מתאים לי".

יומן נעמד מולי, מנופף בידיים נמרצות: ראשון בהנהלת המועדון. שני בהדרכת טיול. שלישי – אירוע סוף שנה. רביעי – מורה בהתעמלות מים. חמישי: שוב במועדון.

מתי נצא, אמא?

לא הייתי רוצה לוותר על מלאי העיסוקים או להסיר את אחד הכובעים. מענין לי לנתר מענף לענף.

אך כן חולמת לפעמים להיות קצת יותר בקן האישי. עם הגוזלים שאוטוטו פורחים גם הם.

יש להן חיים עמוסים, לנערות. ולפעמים הן מבקשות עוד קצת אמא. שתקשיב, שתכיל, שתשתתף.

אך התאריכים שלי קשוחים, מעמידים אותי בפני דד ליין שחייבים לעמוד בו. אני מחויבת לדרישות, מבקשת לבנותיי להמתין מעט.

וכך פגו להם רגעים של ביחד, נעלמו במרוץ החיים.

—

חיה אטינגר, מטפלת אישית וקבוצתית בגישה דינמית.

יש כאן שלושה תיאורים על שלש נשים, ובעצם אני רואה כאן סיפור אחד, לסיפור הזה קוראים: חוסר קבלה עצמית.

מה קורה לנו כשאנחנו לא מקבלים את עצמינו? כדי להבין זאת נלך קצת אחורה: לכל אחת מאתנו יש נטיית אופי משלו, האופי הזה מורכב מאין סוף חלקים, חלקם חיוביים: אלו המעלות שלנו, החוזקות שלנו, המקומות שבהם אנחנו יכולים לתרום ולהעניק וחלקם מאתגרים: אלו המקומות החלשים, הפגועים הרגישים. כל החלקים הללו יוצרים את השלימות המיוחדת שלנו.

כשאנחנו שלמים עם עצמינו אז אנחנו מסוגלים לחיות בהרמוניה עם המעלות, החולשות, הרגעים היפים וגם המשברים. אבל כשאנחנו לא מקבלים את עצמינו אז העניינים מסתבכים, משתלטת עלינו ביקורת עצמית מתמדת, ועוד יותר מדהים שאנחנו מושכים אלינו ביקורת גם מהסובבים, וכאן מתחיל גלגל לא פשוט:

1. אני לא מקבלת את החולשות שלי.
2. אני מרגישה אשמה.
3. כעת אני זקוקה להגנה וחיזוק.
4. מרוב תסכול אני בורחת מעצמי.
5. כעת, למרבה האבסורד, אני נמצאת בבעיה הרבה יותר גדולה ומורכבת מהבעיה הראשונית…

 ננסה לפרט על פי שיתופי הנשים:

ל' רוטמן היא אישה שעולם הרגש אצלה מאד מפותח ומחודד. נקודות החוזק של ל': עמוקה, חכמה, אינטואיטיבית, מסוגלת להבין את הזולת לעומק, מתמסרת לזולת, מן הסתם גם בעלת חוש אסטטי מפותח.

האתגרים של ל': נשאבת, יותר פגיעה, נתונה לתנודות במצבי רוח, לעיתים קרובות נתונה לפחדים וחרדות.

כאשר ל' מקבלת את המקום שלה אז היא מגייסת את העוצמות המדהימות והייחודיות שלה ומשתמשת בהם לדברים נפלאים! ויחד עם זאת גם לומדת לחיות עם החולשות ולא בורחת מהן.

ל' למשל, יכולה להציב כנתון שהיא לא מסוגלת לצאת עם ילדיה למסלול מאתגר ומסוכן, או לחילופין תשלח את הילדים עם מלווה אחר, ולפחות לא תהיה בתוך זירת הפחד. אני בטוחה שגב' ל' יכולה למצוא אף פתרונות טובים יותר ומדויקים לסיטואציה שלה, אך העיקרון שיוביל אותה יהיה: אני אמא ל' היקרה, עם מעלותי וחסרונותיי. למטבע שלי יש שני צדדים: הכלה, אמפתיה, מסירות, סבלנות. ילדי היקרים – שנהנים מכל זה, משלמים גם את המחיר – הצד השני של המטבע.

ש. פולק, מחנכת ואם לשישה נאבקת מול הרצון לשלמות. כן, אישה שמסוגלת להגיע לרמת ביצועים כמו שלך זוללת המון אנרגיות בדרך, וזה בסדר. זה היופי של ש'! ש' אוהבת להשקיע, להגשים חלומות לעצמה ולאחרים, ליצור סביבה מרתקת, מעצימה, מטפחת. כן, זה מקסים! ההשקעה הזו בטוח מצמיחה פירות – ילדים מושקעים, מטופחים, אינטליגנטים, בית שכולם משתוקקים להתארח בו. ויש גם את הצד השני של המטבע – אמא שבסופו של דבר היא רק בן אדם, אמא שהבטרייה שלה נגמרת ואז היא נותרת סחוטה וחסרת אנרגיה. זה בהחלט חלק מהעסקה.

אז שוב, כמו שאמרנו, אם ש' מקבלת את כל המכלול הזה, חיה איתו בשלום ולא בורחת מעצמה אז היא לומדת איך להשתמש באנרגיות הייחודיות שלה, ויחד עם זה לא לפחד להתייצב מול המחיר, אותה אמא יקרה שהעניקה לכם שעות של חוויות כל כך עוצמתיות היא לא האמא הכי רגועה בעולם ויש לה גם שעות של תשישות גדולה. נכון שיש אימהות אחרות, רגועות ושלוות יותר, אבל מן הסתם, אני מנחשת, שהחיים במחיצתן יותר אפורים…

מירי רחמים היא אישה עם ראש ממש גדול, מספיק לקרוא את רשימת העיסוקים של מירי כדי להבין זאת. כן, גם לאופי של מירי, כמו לכולנו, יש חוזקות וחולשות: למירי יש ים של אנרגיות:  מעוף, כוחות פיזיים, מרץ, שמחת חיים, כושר שכנוע, מנהיגות, יכולות ביצועיות מעולות, הישגים גבוהים. וכן, יש למטבע הנפלא הזה גם צד שני (לא פחות נפלא 🙂 תחושות ריקנות שתוקפות לעיתים, קושי להגיע לשקט פנימי, קושי בהצבת גבולות, חוסר סדר, צורך באישורים מהסביבה. אולי הצד שפחות נוכח, פחות מתמסר באינטנסיביות.

כן. זה חלק בלתי נפרד מהאופי המדהים והייחודי של מירי!

ואיך הסובבים נהנים מזה? נראה לי, מן הסתם, שהילדים של מירי גאים באמא המוצלחת שלהם, הם גם נהנים מהחופשיות במחיצתה, מאמא שיודעת לעגל פינות ולהחליק, אמא שפחות דורשת וגם פחות מתרגזת…

***

לסיום, אני רוצה להוסיף דובדבן ממש מרתק: כשאדם מקבל את עצמו, על מכלול מעלותיו וחסרונותיו, הוא לא בורח מהחולשות, מודה ומקבל אותן, אז קורה דבר מדהים: החולשות נעשות קטנות יותר, פתאום ל' תמצא את עצמה פחות בחרדה, ש' תהיה פחות סחוטה ומירי פחות מתוסכלת, אולי היא גם תמצא את עצמה, אינטואיטיבית, מפנה יותר זמן לילדים.

למה? כי ה'לא בסדר' שלנו הוא כמו בלון נפוח, ענק וחוסם. אך כשמורידים ממנו תסכול, רגשות אשם, בריחה, הכחשה וחוסר קבלה עצמית – אז רוב האויר יוצא מהבלון ונשאר משהו קטן, קליל. משהו שבהחלט ניתן לחיות איתו בשלום, וגם אם הבלון עדיין נראה לנו ענק, נלמד לקבל גם את זה.

לקריאת/הורדת הכתבה כקובץ pdf לחץ כאן