"אמא" הכריז איציק בן התשע, אדום ומיוזע, לחלל הבית; "קבעתי עם אלחנן וארי לאסוף קרשים מהיער, אני אחזור יותר מאוחר להתראאאות"
"מאה אחוז" קראתי בתגובה אך טריקת הדלת הכריזה לעברי שתשובתי הייתה מיותרת, ההסכמה מובנת מאליה.
ואכן כך, מאז ומעולם הייתי כזו, וכנראה גם אשאר כזו- מאמינה, סומכת, שוחרת חופש וחירות ומעודדת עצמאות ברמה נדירה.
וכמו תמיד, תגובתו המזועזעת של יענקי בעלי היקר, לא אחרה מלהגיע: "תגידי, את בטוחה שזה נורמלי? ילד בן תשע מסתובב עם חברים ביער בכאלה שעות? אני בחיים לא הייתי מאשר לו דבר כזה, לא פלא שהוא פנה דווקא אלייך."
"יענקי" פניתי אליו בטון מתקיף מעט, "אתה כמו אבא שלי, אם הייתי בת שלך לא הייתי שואלת רשות על כלום ועושה הכל מאחורי הגב. ילד לא יכול לגדול למבוגר בריא בלי להתנסות בעצמו ואם לא תיתן לו להתנסות אז הוא לא תהיה לו הזדמנות ללמוד.
"ומי מחליט מה זה גבולות בריאים? אולי תתני לו גם לנהוג על רכב בגיל שלוש עשרה?"
"למה אתה מגזים?" התעצבנתי. "להסתובב ביער בשעה עשר יום לפני ל"ג בעומר זה לא כמו לנהוג על אוטו בגיל שלוש עשרה, מה גם שאתה יכול לראות בעצמך שהוא עם חברים, כנראה שיש עוד כמה הורים בריאים כמוני.
"אם אנחנו קובעים גבולות לפי החברים אז המצב שלנו גרוע מאד, את יודעת איך זה עם חברים- סמוך על סמוך. גברת קופרמן מרשה לבן שלה כי את מרשה לבן שלך ואת מרשה לבן שלך כי גברת שוורצברגנדרוביץ' הרשתה לבן שלה והיא הרשתה לבן שלה כי גברת קופרמן אמרה שנראה לה שזה בסדר…"
"די יענקי," קטעתי אותו. "נמאס לי מהוויכוח המדופלם הזה. אם החופש שלי כל כך מתסיס אותך אז איפה היית לפני חמש דקות כשאיציק היה פה בבית? אתה יודע מה- לך ליער ותקרא לו, בוא נראה את האבא המסור קם ועושה מעשה במקום להסביר הסברים. לך תתווכח איתו, נראה אם תצליח להחזיר אותו הביתה.
"אהה… אז זה הסיפור?" הגיב יענקי בהתנצחות " את פשוט פוחדת להציב גבולות? רוצה שקט תעשייתי?? אז זה לא שיש לך רעיון חינוכי דמוקרטי. זה פשוט עצלות."
התנשפתי בכבדות. המילים האחרונות הצליחו להצית בי את המבערים. הרגשתי את הבעבוע גואה ועולה בי ותיכף עלול להתפרץ החוצה.
במאמץ על פניתי לחדרי תוך שאני מתנשפת. מעדיפה לחנוק את המילים הבוטות שעמדו לצאת מפי כמו חיצים שנונים.
צנחתי למיטה עייפה ומותשת מהקרב האילם שהשתולל בתוכי.
למה כל שיח הופך לדקירות?
למה האדם הקרוב אלי ביותר נהיה מרוחק וקר??
***
כן. תקשורת זוגית יכולה בקלות רבה להפוך לקרב חרבות. כל צד משחיז את כל נשקו במיומנות מרשימה. אנחנו לא חוסכים בניסיונות שיהפכו את דעתנו לצודקת: הוכחות, סיפורים, ציטוטים, רעיות. לא מעט פעמים גם ננסה לספח אלינו חיילים נוספים: הורים, ילדים, שכנים, רבנים, יועצים או מטפלים שיחזקו את דעותינו ויהפכו אותן למוצקות ובלתי ניתנות לערעור.
למה? מה המטרה? על מה כל הטרחה?
המטרה היא אחת: לשנות את הצד השני.
לשנות את התחושות שלו, את האמונות שלו וכמובן את המעשים שלו.
***
קוראים יקרים.
גם אני, וגם אשתי היקרה, ואולי גם את ואתה מאד מאד רוצים שהחיים יהיו רגועים ומוגנים. אנחנו רוצים להרגיש ביטחון ושלווה.
הדרך שנראית פשוטה והגיונית ביותר להשגת ביטחון – היא על ידי הפעלת שליטה. כלומר- להפעיל פעולות שיהפכו את הסביבה שלנו למוגנת.
ממש כמו במלחמה- אם אנחנו שומעים אזעקה אז תגובתנו האוטומטית תהיה ריצה בהולה לממ"ד, כלומר- חוויה של סכנה גורמת לנו לחפש הגנה.
גם בעולם הרגשות זה כך: כשהסביבה מערערת את הקיום שלנו- מיד האוטומט שלנו רוצה לשנות את המציאות כדי להחזיר לעצמנו תחושת בטחון.
האם השיטה הזו מוכיחה את עצמה?
האם שינוי סביבתי יביא לנו את האושר בחיי הנישואין?
התשובה היא לא.
כשאנחנו מצליחים לשנות את התנהגותם של הסובבים אותנו אנחנו מרוויחים רוגע זמני בלבד. חווית הביטחון הזו תחזיק מעמד רגעים ספורים או כמה שעות -עד הטריגר הבא, כשיגיע האיום החדש אז נפעיל שליטה נוספת, שליטה על גבי שליטה על גבי שליטה.
כמה זמן אפשר לחיות ככה?
תלוי כמה אנחנו מצליחים לשלוט על הצד השני ולגרום לו 'לעבוד' אצלינו.
ככל שהצד השני חלש ותלוי בנו אז השליטה שלנו תעבוד.
אבל אם הצד השני יתבגר ויתחזק אז השליטה שלנו תתחיל להתפורר ואז נגיע לחוסר אונים.
מה עושים אז?
פה אני רוצה לבוא ולתת לכם מתנה!
גם אם אתם שייכים לצד השולט, וגם אם אתם שייכים לצד המרצה אז אתם סובלים מתלות. (ואגב, המרצה שולט לא פחות, אבל בצורה הפוכה- מלמטה )
לחיות בתלות זה לחיות עם פחדים, התניות, מניפולציות… זה לא חיים.
אז אם הגעתם לחוסר אונים דעו לכם שיש לכם הזדמנות פז!
כי חוסר אונים בונה אמון.
כן. אני חוזר שוב-כן. חוסר אונים זו ההזדמנות הטובה ביותר לבניית אמון!!!
דוווקא ברגעים הקשים הללו כשנראה שהריקוד הישן והמוכר כבר לא עובד ואנחנו מאבדים עניין זה בזו- דווקא אז יש לנו את היכולת להביא את הקשר הזוגי שלנו למקום הרבה הרבה יותר גבוה ואמיתי.
איך?
אם עד היום הפוקוס היה על בן הזוג:
"הוא לא מאשר אותי"
"תמיד יש לו ביקורת עלי"
"היא לא אחראית"
"הוא ילדותי"
ועוד ועוד ועוד
אז מהיום נתחיל להתבונן לתוך עצמינו וננסה למצוא בפנים את מה שחיפשנו בחוץ:
את האישורים
את האהבה
את הגבולות
את תחושת הערך
במקום לחכות שהוא ימחא לי כפיים, נשאל את עצמינו איך אני יכול למחוא כפיים לעצמי.
איך ייראה הקשר הזוגי בצורה כזו?
תאמינו לי, שככל שנצליח להתמיד בדרך חיים כזו של התבוננות פנימה- תהיה לנו זוגיות הרבה הרבה יותר טובה ממה שחלמנו אי פעם.
ואם אתם לא משוכנעים אז אסיים בשאלה:
"למי יותר מתחשק לך להתקרב- לקבצן שמחכה לכל פירור של מילה טובה ממך, או לאדם זקוף ורגוע שיודע לתת מילים טובות לעצמו?"
בהצלחה!
