תקציר: בפרקים הקודמים חשפתי את יומני האישי בפני בעלי. הנחתי לו לקרוא כמה קשה לי מול מושלמותה הבלתי נתפסת של מאמא ברגר – אישתו הקודמת ואימם של ילדיו, ומול תחושתי שאני עומדת להשוואה תמידית מולה.
אברימי נבוך, הוא לא יודע איך עליו להתמודד עם הרגשתי והחליט להכחיש אותה מתוך מחשבה שכך יקל עלי.
"… קראתי את דברייך שיפי, וכאב לי מאד על הסבל המיותר שאת עוברת, אני רוצה שתביני, הכל בראש שלך. הכל דמיון ועורבא פרח! חבל שאת לא רואה את המציאות; הילדים מאושרים בך, המשפחה המורחבת ממש מעריכה אותך, אמא שלי גומרת עלייך את ההלל, כולם פה אחד אומרים שלא יכולנו לבחור אמא טובה יותר. חבל, באמת חבל… כנראה שהחולשה הפיזית גורמת לך לראות את הדברים בעין אחרת. אני ממש מבקש שתקפידי לקחת ויטמינים ולאכול אוכל טוב כדי שיחד נחזור לעצמנו. עד שתתאוששי, אם את ממש סובלת אז אפשר לחשוב יחד על משהו עדין להרגעה אולי ציפרלקס או טיפות רסקיו".@7
אני קוראת את מילותיו של אברימי ורטט מוזר עובר בגופי: מבוכה? התרגשות? בושה? הקלה? ואולי גם וגם וגם… כן. יש בי מן תערובת סמיכה: מצד אחד הקלה גדולה מעצם השותפות, יש מי שחולק איתי את המסע הכבד שעד כה סחבתי ממש לבד. מצד שני, התרגשות מול מילותיו המסורות של אברימי. אבל יש גם צד שלישי, מן תחושה של אגרוף בבטן. כי בעצם, אם אני מפשטת את הדברים, יש כאן מסר ממש מעליב: את חלשה. את טועה. את חרדתית. את מדברת שטויות.
על מה ולמה?
האם כל מה שאני מרגישה, רואה ושומעת זה דמיון? האם בנותיו של אברימי לא מתמודדות עם נפש חצויה? וכי אברימי מצליח לעצום עיניים ופשוט למחוק היסטוריה יפה של שנות הורות מאושרות? האם, בכלל יש מציאות כזו?
ערפל סמיך מתפשט במוחי ותחושת לאות מטפסת בי.
כנראה שבאמת הגזמתי, יש לי נטייה להקצין רגשות, אבל האם אין בסיס לדברים? האם אין בתחושות שלי אחוזים של אמת?
מרירה וסרקסטית מתמיד אני פוסעת לעבר הארון. ה- ארון בה' הידיעה. אותו ארון שאני כל כך משתדלת להתנזר ממנו – ארון הממתקים. היו ימים שהארון הזה ידע שביתות רעב קשות, ממש חסכתי ממנו כל גרגר תכולה שיש בו סממני סוכר או תחליפיו, בימים אלו מילאתי אותו בפריכיות אורז, אגוזים ותמרים. התוצאה הייתה התקפים בלתי נשלטים של חפיסות שוקולד שחיסלתי עוד לפני שהגענו הביתה, ואז, כשעמדתי מול העטיפות הריקות, הבנתי שתכסיס ריקון הארון לא מוכיח את עצמו ואני מסוג הטיפוסים שכדי לא לצאת משליטה זקוקים לפת בסלם, כאן ועכשיו!.
כך או כך אני אוחזת כרגע ב'טעמי' קטן ותמים למראה, מתלקקת בהנאה ומסבירה לעצמי שזוהי אחת מתופעות הלוואי, נחלתם של המדמיינים והוזי המציאות בע"מ, על אף שטרם הספיקו לקחת טיפת הרגעה ראשונה.
הרב אריה אטינגר………..
"אם אני מפשטת את דבריו של אברימי אז יש כאן מסר ממש מעליב: את חלשה. את טועה. את חרדתית. את מדברת שטויות"
אברימי מנסה להרגיע את שיפי באופן רדיקאלי של שלילת הרגשות, הוא בעצם מנסה לצבוע את כל המציאות בצבע לבן צח ומבטיח, כאשר המציאות בהחלט אינה כזאת. מול ניסיון הטיוח שיפי לא נרגעת. להיפך, היא הופכת לנפיצה ומבולבלת יותר ויותר.
הסיבה לכך פשוטה. הלב של שיפי מרגיש את הדברים אך המסר שהיא מקבלת מבעלה הפוך וגורם לה לתחושה מורכבת נוסח: "את מרגישה לא נכון. את לא יכולה לסמוך על הרגשות שלך".
כשבן אדם מקבל מסר כזה, מבטיח ככל שיהיה, הוא לא באמת עוזר לו אלא גורם את ההיפך הגמור.
יהודי יקר סיפר לי שכאשר התחילה המלחמה הבן שלו שאל אותו מה זה הרעש של האזעקות, הוא ענה לו: "רוחות חזקות" ומשום מה הילד הפך חרד יותר…
מדוע אותו יהודי בחר לבלבל את הילד, למה לא הנגיש לו את המידע המדוייק בשפה שתואמת את גילו? מתברר שאותו אבא סובל בעצמו מחרדה וכל אזעקה מעוררת בו פחדים. זו הסיבה שהוא לא הצליח להרגיע את בנו. זו הסיבה שהוא נתן לו מידע לא נכון, וזו הסיבה שהילד הרגיש בסתירה והפך חרדתי יותר ולא להיפך.
כך גם עם שיפי ואברימי.
שיפי מתמודדת עם מציאות חיים מורכבת והיא משתפת את אברימי בהתמודדותה. אברימי, מנסה לשלול את רגשותיה ומוכיח בעצם שהוא עצמו לא מתמודד בהצלחה עם הדברים ולכן מעדיף לברוח ולהדוף. אך לא זו הדרך, הבריחה הזו לא תביא את הרווחה אליה אברימי מייחל, להיפך. ככל שאנחנו מסוגלים להסתכל למציאות, מורכבת ככל שתיה, בעיניים, ולדבר עליה שוב ושוב, להבין לעומק את הרגשות: את המתח, את חרדת הנטישה, את הסבל שבקנאה, את הכאב שבהשוואה, את החשש מבדידות, את התסכול והצער העמוק מכך שמציאות החיים כל כך שונה ממה שחלמה, אנחנו מקבלים כלים להתמודד איתה. בעצם השיח על המציאות יש כוח להביא לנפש רווחה. עצם ההכרה בכאב והתיקוף לתחושות, מכילות כוח מרפא. אם אברימי רק ישכיל להסכים עם הרגשות שלה ולתת להם מקום, שיפי עצמה תמצא את הכוח והיצירתיות איך ליהנות ולהתפתח גם בתוך מציאות חיים שונה ומאתגרת.
